בעידן של ביקורת מואצת ברשת, קל להצביע על אחרים וקשה להתבונן פנימה. מפרשתנו, מתמיכת משה באהרון, לומדים בזכות מי יורדת השכינה: שְׁכִינָה יורדת כאשר ביקורת עצמית וחסד לזולת מתלכדים
מסופר שבליל יוםהכיפורים ירד שקט סמיך על בית המדרש של הבעל שם טוב. קולו החם המשיך להתרומם, אך האש המתוארת בספרי החסידים, אותה שלהבת רוחנית היורדת בשעת "נעילה", התאחרה.
תלמידים החליפו מבטים; הצדיק, בעיניים שקטות, לחש: "כנראה שיש בי פיסה נוספת שעליי לצחצח". אף אחד לא ביקר אותו ובכל זאת הוא נטל אחריות מלאה על ההיעדר.
בפרשתנו, "שמיני", אנו קוראים על ימי חנוכת המשכן. ביום השמיני, שיא החגיגות, אהרון כבר השלים את משימותיו והקורבן ניצב על המזבח, אך השמים דוממים והאש אינה יורדת. שבעה ימים של הכנות קפדניות, בגדי לבן מצוחצחים, קטורת דקה כמשי, קורבנות מדויקים עד אחרונת הטיפות והעם כולו עוצר נשימה. אהרון, עטור הדר כהונה, אך לבו נוקש, מביט במזבח ולוחש – עלפי מדרש תורת כהנים: "ודאי חטא העגל מעכב אותי". איש אינו מפנה אליו אצבע; זוהי אשמה פנימית, ביקורת עצמית של מנהיג המבין את כובד תפקידו.
בשלב זה, נכנס משה. הוא אינו מטיף ואינו מציג רשימת ליקויים. הוא פשוט נעמד לצד אהרון. "ויבוא משה ואהרון אלאוהל מועד, ויצאו ויברכו את העם", (ויקרא ט', כ"ג). שני אחים, כתף נוגעת בכתף ואז פורצת האש המיוחלת. הספורנו מדגיש שהשהייה נועדה ללמד: שְׁכִינָה יורדת כאשר ביקורת עצמית וחסד לזולת מתלכדים.
"גדולה אחווה, שמעמידה שכינה", (ויקרא רבה)
סיפור דומה, של כתף תומכת, התרחש באפלת השואה: במחנה ברגןבלזן, עמד האדמו"ר רבי ישראל שפירא בטור הספירה הקפוא, שורת המפקד היומית. לפתע, הבחין באסיר צעיר קורס; רגע נוסף והוא עלול היה להירצח בירי השומרים. הרב לא היסס. פסע צעד ימינה, החליק את כתפו מתחת לזרועו של הנער והחזיק אותו זקוף במשך כל המפקד הממושך. מילה לא נאמרה, רק חום גוף וחסד אילם. שנים אחר כך, העיד אותו ניצול: "הכתף ההיא הצילה את חיי ונתנה לי כוח להמשיך".
החוט הדק המחבר את הסיפורים נשמע בשתיקות: שתיקת הבעל שם טוב שאינה מחפשת תירוצים, מלמולו החרישי של אהרון מול המזבח וכתפו המחממת של הרב שפירא בטור הספירה. שלוש התמונות מציירות מנהיגות המפנה מבט פנימה עוד לפני שהעולם מבחין בכשל ומיד מושיטה יד החוצה – לא כדי להוכיח, אלא כדי לחזק.
חז"ל קבעו: "אשרי הדור שהנשיא משים לבו על שגגתו", (יומא כ"ב). דור כזה, מפרשים חז"ל, ימריא רק אם ילווה את נשיאו בתמיכה שקטה, נטולת "אמרנו לך". כך נוצר מעגל סגור של אש חיה: ביקורת עצמית חרישית מצד המנהיג, חסד וענווה מצד הסובבים, זו מזינה את זו, עד שהשכינה מוצאת בהן מנוחה.
בעידן של ביקורת מואצת ברשת, קל להצביע על אחרים וקשה להתבונן פנימה. השכינה, אולי, ממתינה לנוסחה עתיקה: לב שאינו חושש לומר "חטאתי" וקהילה שאינה ממהרת להשיב "נכון", אלא ממהרת להצטרף ולבנות. במקום שבו שני הקולות הללו נפגשים, שם, כך מלמדים בעלי המדרש, האש כבר לא מתמהמהת.
בשבת זאת, רגע אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו נקראים לבחון אם למדנו את הלקח הכפול הזה. עולם שלא ביקר את עצמו בזמן ועיכב יד תומכת, נתן לאש היהודית כמעט לכבות. זיכרון הגבורה והשורדים מלמד: לקחת אחריות על רפיון המוסר ולהיות כתף חמה למי שעוד נושא את הכאב. כך, למען תִּדְרְשׁוּ, נשיב את השכינה ואת האנושיות גם יחד.
