ככל שהילד גדל ומתפתח, מתעצמת בו התחושה של "אני יכול", "לא יגידו לי מה לעשות" וכד'. העניין הוא שהוא יכול מעט מאוד וזה מתסכל אותו עד כדי התקפי זעם
לאורך כל חייו, הילד עובר שני תהליכים: ייחודיות והיפרדות. התהליכים האלה, בגיל הצעיר, מניעים אותו להתנסות לבד בדברים, להתעקש ולמרוד. הוא ינסה לבחון את הגבולות, לא רק של האחרים, אלא גם שלו עצמו. ההתעקשות הזאת שלו מדגישה את הנפרדות שלו מהוריו, את היותו עצמאי. ככל שהוא מתפתח יותר, אוצר המילים שלו גדול יותר והיכולות הפיזיות שלו מתחזקות ומתרבות והוא מרגיש יותר ויותר "אני יכול", "לא יגידו לי מה לעשות", "אני ישות עצמאית עם ערך עצמי".
ההורים חווים את ביטויי הזעם האלה של הילד כבר בסביבות גיל שנה וחצי ובערך עד גיל שלוש. הדרך בה התקפי הזעם מטופלים מיד עם הופעתם מאוד קריטית ותקבע אם ההתנהגות הזו של הילד תהפוך להיות דפוס התמודדות שלו בגילאים מאוחרים יותר.
דמיינו את הילד הפעוט הזה: כישורי החיים שלו מאוד בסיסיים והוא מבין שיש מצבים בהם הוא לא מצליח לעמוד על שלו ולהוכיח את יכולתו, או את ערכו, או את רצונו. עולה בו תחושת תסכול עזה. הוא רוצה שדברים יצליחו לו, אבל זה לא הולך לו. הוא רוצה שהוריו יתנו לו את מה שביקש; הוא רוצה שאח שלו יזוז מדרכו; הוא רוצה להתלבש לבד; לבנות לבד את המשחק עם החלקים; הוא רוצה שישימו לב אליו; הוא לא מוכן לקבל סירוב, אבל הוא מתמודד עם חוסר האונים שלו מול המציאות והעולם, או מול המבוגר. נדמה לו שהוא יכול, אבל המציאות מוכיחה לו אחרת והוא זועם. קשה לו להודות בינו לבין עצמו שהוא בעצם חסר אונים בעניין זה.
מצד אחד, עליכם ההורים לילדים צעירים לספק לילד הצעיר הזה תנאים אופטימאליים לעצמאות ומצד שני, להעביר מסר ברור שהתקף זעם אינו מקובל ושאת התסכול עליו להציג אחרת. צריך להבהיר לו שאתם מבינים את החוויה שהוא נמצא בה, את עוגמת הנפש שלו ואת הצער שלו, אבל שאינכם מאפשרים לו לקבל את רצונו בדרך זו ואינכם מסכימים לה.
הבעיה היא, שבדרך כלל הורים רוצים לשמור על יחסים טובים, מרחמים על הילד הזועם, רוצים שקט ואז מספקים לילד את מה שדרש באותו התקף זעם. זו הטעות. מזה הוא לומד שהתקפי הזעם שלו משתלמים.
כדי לדכא את התקפים כאלה, ניתן לעשות כמה דברים: לפעמים זה חיבוק בלי מילים, לפעמים זה לשבת על כיסא נמוך ליד הילד שנמרח על הרצפה ולראות שלא ידפוק את הראש ברצפה, לפעמים לחבק חיבוק דב אשר חוסם את הילד מלהשתולל, לפעמים לזוז הצדה. תלוי בכם ותלוי בילד ובהתנהגות שלו.
המסר הוא: מותר לך להרגיש ככה, אבל דרך הביטוי לא הולמת.
תקפידו שהוא לא יקבל מה שרצה, אם הבקשה, הדרישה בעצם, הייתה מלווה בהתקף זעם.
תהיו ברורים מאוד. לא כועסים, אלא ברורים. שימו עין שהוא לא יזיק לעצמו ואל תעשו מזה עניין, כדי לא להעצים את הנושא.
בהצלחה !
הכותבת מנחה את הקורס להכשרת יועצי משפחה במכללה האקדמית לחינוך "אוהלו", בקצרין. לפרטים והרשמה: *5051/ 04-6825021
