לא כל מסע נועד להגיע אל יעד גשמי – לפעמים, המסע הוא מהות בפני עצמו, כשהדרך עצמה מייצרת את החזון ואת הברכה
אברהם אבינו, כמו כל מנהיג בעל חזון אמתי, ניצב בתחילת דרכו מול ציווי בלתי רגיל ויוצא דופן. הוא שומע את קולו של הקב"ה, מצווה עליו "לך לך" ויוצא למסע שדורש ממנו ניתוק מוחלט מהשורשים החברתיים, המשפחתיים והתרבותיים שלו. במבט ראשון, נראה שמדובר במסע ארצי, פיזי, אך בעומק הדברים, זהו מסע פנימי ורוחני, שמבטא יסוד קיומי של כל יהודי. דרכו של אברהם מזכירה לנו שלא כל מסע נועד להגיע אל יעד גשמי – לפעמים, המסע הוא מהות בפני עצמו, כשהדרך עצמה מייצרת את החזון ואת הברכה.
הרמב"ן עומד על כך שהציווי "לך לך" הוא לא רק תנועה ממקום למקום, אלא קריאה לעבור תהליך נפשי של שחרור והתרוקנות, של יציאה מאזורי הנוחות וההיכרות כדי להגיע למקום אחר, שמצוי מחוץ לגבולות המוכרים. רבי נחמן מברסלב מתייחס לכך במילים פשוטות יותר, אך עמוקות: "כל מקום שאדם נמצא בו, יש לו אפשרות להיות שם במקום של 'לך לך'" – כלומר, בכל שלב ובכל מצב, האדם נדרש לעזוב את הגבולות של עצמו, לשבור את ההרגלים והפחדים ולהתחבר לחיפוש אחרי משמעות וייעוד.
בעל ספר התניא, האדמו"ר הזקן, כותב שאברהם הוא "בחינת החסד", כוחו הוא נתינה ושבירת גבולותיו האישיים למען העולם. הציווי "לך לך" מתגלה כאן לא כציווי טכני בלבד, אלא כקריאה לחיות בתנועה, בחסד, לתת מכל הלב ולא להניח למוכר ולעבר להכתיב את הדרך. בכל שלב בחייו, אברהם נדרש לשחרר עוד שכבה של קיום נוח ולהיענות מחדש לתביעה מוסרית ורוחנית, מה שמניע אותו להתחדשות מתמדת וליצירה של ייעוד.
הרבי מלובביץ' לימד כי משמעות הציווי "לך לך" היא שכל אחד נדרש למצוא את ה"לך לך" שלו – את הקול האישי שמוביל אותו לחרוג מגבולותיו הפנימיים ולהשיג את מה שהוא עצמו טרם יודע שהוא יכול להשיג. דרך המסע האישי, הופך האדם להיות חלק מייעוד כולל, מסע שנמשך מדור לדור.
עמידה מתוך אמונה
מספרים על סוחר מצליח ששאף להגיע לעיר רחוקה כדי למכור את מרכולתו. הדרך הייתה קשה ורצופת סכנות והסוחר שאל את זקן העיר כיצד יוכל לדעת אם הוא מתקדם נכון. ענה לו הזקן: "שב מול מראה. אם אתה רואה מולך רק את עצמך – אינך בדרך הנכונה. אך אם אתה רואה בדמיונך את אלה שזקוקים לך בעיר הרחוקה – הרי שאתה מתקדם".
המסע של אברהם אינו רק מסע פנימי שבו הוא רואה את עצמו, אלא מסע שבו הוא רואה את השליחות הגדולה שלו בעולם, את כל אלו שעתידים להיוולד ממנו ואת הברכה שיביא. כך מתבקש כל אדם לראות במסעו, לא רק את עצמו, אלא את מה שמחוצה לו – את הברכה שיביא לאחרים.
אברהם אבינו מהווה מופת לעמידה מתוך אמונה גם כאשר המציאות מלאת סכנות ותהיות. הוא לא רק עובר מהמקום הבטוח, אלא עומד במבחן של עצם קיומו – ברגעים שבהם הארץ המובטחת אינה מספקת לו תנאי חיים נוחים. מול רעב, מול סכנה במצרים, מול המלחמה על חייו של לוט, כל קושי הוא מבחן שמעצים את דרכו ואת דמותו.
באותה מידה, גם עם ישראל, לדורותיו, נדרש לאמונה מהסוג הזה. דווקא בזמנים של סכנה ואי-ודאות, כשנראה שהאופק אינו ברור, עם ישראל ממשיך להתקיים מתוך תחושת שליחות. להתקיים מתוך ידיעה שהמסע לא מסתיים במכשול הקרוב, אלא שיש בו ערך רב יותר, גם אם הערך הזה נסתר לפעמים מן העין. אברהם מלמד אותנו שאמונה אמתית אינה מחייבת תמיד להבין את הדרך, אלא ללכת בה בנחישות, מתוך ידיעה שהיא תביא ברכה, גם אם לעתים נידָרש לעבור דרך קושי.
המסע של אברהם מזכיר לנו שכל אחד מאתנו יכול למצוא בתוכו את הכוח של "לך לך" – לצאת מהמוכר, ללכת באומץ גם כאשר לא רואים את סוף הדרך ולהאמין שבסופו של דבר, בדיוק מתוך האמונה והנאמנות לברית הזאת, יצמחו לנו חיים של ברכה ומשמעות.
שבת שלום
