יפעת בר סלע עברה איזה דרך בתעשיית המוזיקה הישראלית, אבל אתם לא יודעים על זה כלום. גם אני לא ידעתי. קראתי את זה בדף שמצורף לאלבום. כמעט הוציאה דיסק עם דני גרנות הוותיק, בסוף לא. למדה אצל ריקי גל (פיתוח קול, יש להניח), אתי אנקרי ועלמה זהר (כתיבה, כנראה).
בר סלע הלחינה את כל האלבום, 11 שירים וכתבה חלק מהטקסטים לצד יונה וולך, צרויה להב, אברהם חלפי, מירון ח. איזקסון, זלדה ויורם טהרלב. במצב כזה, תמיד יש התלבטות בצד הזה של המקלדת: מצד אחד, כל הכבוד, מלחינה משוררים איכותיים, זה במינימום מבטיח טקסט משובח. מצד שני, מה, את שמה את הטקסטים שלך בשורה אחת עם אלה של זלדה? של וולך? עיון בחומר הכתוב לימד אותי שבר סלע יודעת לכתוב טקסט. קצת חמקמק, קצת מתערפל, לא מספר את הסיפור במלואו, נותן למאזין מקום, אפרופו שם האלבום.
לגבי הלחנים שלה אני הרבה פחות נלהב, אם כי יש לה כמה דברים ממש טובים. יציבות אין. את הלחנים לזלדה וחלפי אהבתי מאוד. את השיר שכתבה עם יהוא ירון ומשה שכביץ, שרק בזכותו מיד הזדקפה עמודת הנקודות למספרים מפתיעים, היא הלחינה פשוט מדי, שבלוני, חבורת–זֶמֶרִי, מובן מאליו מדי וכל הנקודות נלגמו מיד חזרה, משל הייתי צ'ייסר ששוב הספיק לדפוק את הקופה.
יש הרבה חן בהגשה של בר סלע, אבל אין לה באמת קול. היא ממש במצוקה בצלילים הנמוכים והגבוהים וגם אלה שבאמצע יוצאים לה שרוטים, מין חפיף–דליל כזה, שסומך יותר על עצם השיר מאשר על ההגשה שלו. זה לא טוב.
יהוא ירון עשה עם השירים של בר סלע חסד עצום בהפקה מוזיקלית מבריקה, כמו שהוא רגיל.
