על ספרו של אורי הייטנר: "אל נאחר רגע נכסף" – "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1969-1967"
יהודה הראל, מרום גולן
ספרו של אורי, חבר אורטל, מוותיקי הגולן וראש וראשון לחוקרי ההתיישבות החדשה בגולן, עוסק בתנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, ביחסן לגולן ולהתיישבות בו.
אף כי הספר הוא מחקר המתאר באופן נאמן, מפורט ומדויק את מהלך העניינים בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, ניתן לקרוא אותו גם כטרגדיה, כקטע קטן מהסיפור הגדול של עלייתה ונפילתה של תנועת העבודה הציונית.
יותר מהכול, מומחשת הטרגדיה בתיאור ההחלטות מרקיעות השחקים של "הקיבוץ המאוחד", החלטות הקוראות להקמתם המידית של מאות קיבוצים, ביחד עם אוזלת יד מוחלטת במעשה ההתיישבותי. אורי מתאר את מנהיגות הקיבוץ המאוחד ש"נשקף לה עבר גדול" בהקמת תנועות נוער חלוציות בגולה ובארץ, גיוס אלפי חלוצים להקמת עשרות רבות של קיבוצים. כעת, ההנהגה הזאת, בגיל העמידה, קוראת בקול גדול: "אל נאחר רגע נכסף!" והקול מהדהד בחלל ריק, כשאף אחד לא קם…
כאן עליי לבצע גילוי נאות. אורי הייטנר הוא חבר ומאחורינו עשרות שנים של חברות, שותפות, עשייה וגם חילוקי דעות. אורי כתב להפליא את הביוגרפיה שלי בהקשר הגולני. עכשיו, אחרי דברים אלה, אני יכול לכתוב באופן חופשי דברי הערכה וגם ביקורת.
ספרו של אורי הוא מחקר מעולה וחשוב, שנקרא ברצף ועניין, תוך תיאור נאמן של מהלך העובדות, אך הוא מותיר אחריו גם שאלה גדולה.
מותה של תנועה
הספר מסתפק בקטע זמן קצר של השנה וחצי הראשונות של ההתיישבות בגולן, תקופה שאינה מספיקה להתמודדות עם השאלה הגדולה: מה קרה לתנועה ולתנועות שעמדו בראש הציונות, בנו מאות יישובים, ניצחו במלחמת השחרור והקימו את המדינה? המנהיגים שכשלו היו ברובם אותם המנהיגים של העבר המזהיר.
למרות כמה משפטים בהקדמה, הספר אינו מתמודד עם הנושא הגדול – "מותה של תנועה". הוא מביא בנאמנות עובדות המרמזות לתשובה, בעיקר כאשר אנחנו יודעים את שהתרחש, מאז 1969 ועד לימינו. אביא בקיצור שבקיצור עובדות המצביעות, חלקית על התשובות לשאלה, כמובן לדעתי.
משבר הקיבוצים לא החל ב-1967. כבר מראשית שנות החמישים, סבלו הקיבוצים ממחסור בכוח אדם ומעזיבות מאסיביות של בוגרי תנועות הנוער ובני הקיבוצים. היאחזויות הנחל היו דרך להקמת קיבוצים עם כוח אדם של חיילים בשירות חובה. בהתיישבות בגולן, לא היה מחסור בכוח אדם, בתנועת המושבים, כפי שמתואר בספרו של אורי. רבים ממייסדי המושבים בגולן היו עוזבי קיבוצים. משמעותי הוא ששתי הדמויות המרכזיות של ההתיישבות המושבית בגולן הם איתן ליס ודני קריצ'מן, שניהם דור שני של מיסדי קיבוצים, דגניה ואפיקים. היום, לאחר ההפרטה, ולאחר הקמת ההרחבות הקהילתיות, צובאים מאות ואלפים על הכניסה לקיבוצים, בכלל וגם לקיבוצי הגולן, תוך נכונות לבנות בקיבוצים את ביתם, על חשבונם.
עדיין ניתן לחקור ולכתוב את תולדות הגולן העברי בעזרת שתי עובדות: זכינו שהוקם בזמנו ארכיון הגולן, שבו נשמר מרבית החומר הרלוונטי וזכינו בכישרון וביכולות של אורי הייטנר. הגולן, על מוסדותיו, צריך להטיל על אורי את הפרויקט הגדול
בהקדמה, מצביע אורי, בצדק, על העובדה שהאירוע ההיסטורי של צירוף הגולן למדינת ישראל לא זכה עד היום למחקר ראוי, עובדה מדאיגה לנוכח גילם, בריאותם וזיכרונם של המייסדים. בכל זאת, עדיין ניתן לחקור ולכתוב את תולדות הגולן העברי בעזרת שתי עובדות: זכינו שהוקם בזמנו ארכיון הגולן, שבו נשמר מרבית החומר הרלוונטי וזכינו בכישרון וביכולות של אורי הייטנר.
בצדק, מרבים לצטט את יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
הגולן, על מוסדותיו, צריך להטיל על אורי את הפרויקט הגדול, (לדעתי, עבודה של מספר שנים) של כתיבת ספר תולדות הקמת הגולן הישראלי על יישוביו, מהבחינה הפוליטית, ההתיישבותית והאנושית.
אנחנו חייבים זאת לבנינו, לנכדינו ולדורות הבאים.
