למה התורה, שידועה בקמצנותה במילים, מאריכה כאן כל כך בקורבנות הנשיאים, עם אותו טקסט בדיוק, למעט שמו של הנשיא?
יש משהו מסקרן כמעט בכל שנה מחדש, כשאנחנו קוראים את פרשת "נשא" – ויחד אתה, כחודשיים קודם לכן, גם את פרשת קורבנות הנשיאים בחודש ניסן. פעמיים בשנה, אנחנו נתקלים באותו טקסט ארוך, כמעט זהה, שחוזר על עצמו שוב ושוב. והלב שואל: למה? למה התורה, שידועה בקמצנותה במילים, מאריכה כאן כל כך?
זו לא שאלה חדשה. כבר ה"אברבנאל" תמה על כך ושאל: "מה הטעם להזכיר כל נשיא ונשיא בנפרד, והרי כולם הביאו את אותם הדברים ממש?" שאלה חזקה שמכוונת ישר ללב הפרשה וממתינה לתשובה שתגיע בהמשך.
אנחנו חיים בדור שבו נדמה שכל אחד רוצה להיות ייחודי, מקורי, מבריק, לבד. המנהיגים שלנו, ולא משנה מאיזה צד של המפה, עסוקים לא פעם בהבדלה, בהתרסה, בהגדרה עצמית נוקבת שמדירה כל שונה מהם. במקום לשאוף לאחדות, רבים מהם מתחרים מי ייצור נתק חריף יותר.
ואז באים הפסוקים של קורבנות הנשיאים ולוחשים לנו מסר מהדהד: רגע. תעצרו. יש כאן שיעור.
כל נשיא הביא את אותו קורבן – בדיוק. אותם גרמים, אותם חפצים, אותם חומרים. ובכל זאת, התורה חוזרת על כל קורבן בנפרד, כאילו כל אחד מהם היה יחיד ומיוחד. מה יש כאן? האם יש הבדל דק כלשהו שאיננו רואים? או שאולי דווקא כאשר לא ניכר שוני כלשהו, מסתתר מסר עמוק יותר?
האם התורה מנסה לומר לנו משהו על ערך הכוונה? על כך שאותו מעשה בדיוק, כשהוא נעשה על ידי אנשים שונים, בימים שונים, מתוך לבבות שונים, מקבל משמעות שונה?
האם זה אומר שגם בחיינו, לא משנה אם אנחנו "עושים אותו דבר", העיקר הוא הדרך שבה אנחנו עושים וההשתלבות שלנו בתוך השלם גדול יותר?
תזמורת של נשמות
הרב קוק, ב"אורות הקודש", כותב: "כשם שיש יתרון האור מתוך החושך, כך יש יתרון להרמוניה דווקא מתוך ריבוי הקולות". השלום, לדעתו, איננו שקט מלאכותי, אלא מוזיקה. לא שירה של קול אחד, אלא תזמורת של נשמות שונות מנגנות יחד.
מספרים על רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, שפעם הגיע אליו חסיד חשוב מחצר אחרת ושאל: "רבי, איך אתה מצליח להחזיק קהילה כל כך מאוחדת? הרי כולם כל כך שונים!" ענה לו הרבי: "אני לא מחפש שיהיו כולם אותו דבר. אני רק מבקש שכל אחד ייתן את קולו בלי לנסות להשתיק את רעהו. אם זה קורה, כבר יש לנו מניין".
זה בדיוק מה שחסר לנו היום. לא עוד תכניות ממשלתיות לאחדות, לא עוד סיסמאות על שותפות. אנחנו זקוקים לנשיאים, לא רק בתפקיד, אלא במהות. אנשים שמבינים שהתרומה האמיתית שלהם היא בזה שהם מצטרפים, לא בזה שהם מתבלטים. אנשים שיודעים שאחדות לא נוצרת מרעיונות, אלא ממעשים יום-יומיים קטנים של ויתור, הקשבה וכבוד הדדי.
אנחנו זוכים לראות את זה לא מעט, דווקא בעם, באנשים הפשוטים. אלה הנחלצים ומסייעים לאחר גם מבלי לדעת מה הוא חושב, מה הוא מצביע ואיפה הוא גר. לפעמים, האחדות צומחת דווקא כאשר לא מנסים להסכים, אלא כשנותנים מקום. כשכל אחד מביא את הקורבן שלו וה' מקבל את כולם.
וזה מחזיר אותנו ל"אברבנאל". בסוף דבריו, הוא מציע פירוש פשוט ועמוק: התורה האריכה כדי לכבד כל נשיא ונשיא. כל אחד מהם חשוב, כל אחד מהם הוא חלק מהשלם. התורה רוצה ללמד אותנו שלמרות שהקורבן זהה, האדם שמביא אותו איננו זהה. הייחוד שלו אינו נעלם, אלא מתגלה דווקא כשהוא חלק ממהלך משותף.
זו גם קריאה חינוכית. כי אם אנחנו רוצים לחנך לדור של מחוברים, לא נוכל להסתפק בסיסמאות. הילדים שלנו צריכים לראות אותנו מקריבים את האגו, מצמצמים את הצורך להיות צודקים ומגדילים את היכולת להיות יחד.
רוצים שנבנה עתיד מאוחד? נתחיל מפרשת "נשא". לא כטקסט חוזר, אלא כקריאה גדולה: להיות שונים – ולבחור להיות יחד.
שבת שלום
