תמיד זה נראה כאילו אצל השני, האחר, השכן, הכול יותר טוב ויפה ונוצץ. הגינה שלו, הרכב שלו. האמת? אי אפשר באמת לדעת באיזה בלגן נמצאים החיים הנוצצים שלו
יעל אליה מדי
שעת ערב, אני יושבת בכורסת המטבח שלי וצופה בטלנובלה. בכיור, ערמות של כלים, רצפת המטבח ראתה ימים נקיים יותר, על השיש קצת בלגן, אבל אני רובצת מול הטלוויזיה, כאילו המטבח הזה של מישהו אחר. אם אימא שלי הייתה רואה את המחזה הזה, היא מיד הייתה מעמידה אותי לשיחת מוסר שתסביר לי כמה חשוב שהמטבח יהיה תמיד נקי ומסודר והייתה מתמרמרת על הכלים שאני משאירה בכיור ועל מה שיגידו על הבת שלה – שהיא לא גם עקרת בית למופת.
למזלי, היא לא רואה את זה ואני מקווה שאף אחד לא ילשין, אז אני מרשה לעצמי לזייף קצת במטלות הבית ופעם בכמה זמן, להתמכר לאיזו טלנובלה מגניבה. גם אם אני לא צופה באופן יום-יומי, אפשר תמיד להבין מה קורה ולהמשיך לעקוב. החיים שם מתקדמים מאוד לאט ובזמן שהכיור שלי עמוס בכלים, אני מתפעלת מהחוות המרשימות והמתוקתקות שלהם ומהצי של עוזרות הבית, המטפלות, המבשלות, הגננים, הנגרים, הנהגים וכל השאר. תמיד הבתים שלהם מצוחצחים, הסדינים מתוחים, הכלים יפים והארוחות מפנקות, עם יין ומיץ תפוזים סחוט. כולם שם אנשי עסקים כל כך יפים, לבושים ומעודכנים.
לפעמים, כשהילדים שלי מתלוננים על משהו בבית שלנו, או בי, אני מציעה להם לעבור למשפחה אחרת, אולי אצל השכנים יהיה להם טוב יותר. אני לא באמת מתכוונת ואני יודעת שהם מעדיפים להישאר
אבל החיים שלהם, אוי, החיים שלהם תמיד בבלגן אחד גדול. הם נופלים מנכסיהם, מסתבכים, מתגרשים, רבים, גונבים, נרצחים ומה לא. אז למה, לעזאזל, אני עוקבת אחרי הזבל הזה? אני חושבת לעצמי מדי פעם, אולי כי אני רוצה ללמוד מילים בספרדית? זה נשמע כמו תירוץ קלוש. אולי זה הפאר והעושר הזה, שכיף לדמיין שאולי פעם אהיה חלק ממנו, או אולי סתם כי אני אוהבת סיפורי קלישאה, עם מתח קטן, שמשכיחים ממני את טרדות היום-יום. מין הצצה שכזאת לחיים של אחרים, שמשאירה אותי בסוג של מתח קצת ידוע מראש על מה שיקרה ומצד שני נותנת לי לראות בפרופורציות את החיים שלי.
נכון שזה קצת מבאס שאין לי צי של עוזרות-מטפלות-מבשלות-ונהג פרטי ושיש לי קצת כלים בכיור ואי סדר במטבח ובחדרים והסדינים שלי לא מגוהצים, אבל איזה מזל שאין לי את הבלגן המטורף שתמיד יש להם בחיים ואיזה כיף שיש לי את החיים שלי כמו שהם.
אז כשהקטנה שלי שואלת אותי, אימא, על מה הסרט הזה שאת רואה? אני עונה לה בחצי חיוך שזה על הבלגן של החיים של אחרים. כשהבן שלי מתלונן שהדשא שלנו יבש וזה של השכנים הרבה יותר יפה וירוק, אני מסבירה לו שזה רק עניין של מבט וזווית של השמש ושאם הוא יסתכל טוב-טוב, הוא יראה שהדשא שלנו שווה פי 1000 משלהם (ואם השכנים שלי עכשיו קוראים במקרה את הטור, שלא ייעלבו).
תמיד נראה שאצל השכנים הכול טוב ויפה ויש לאחרים חיים הרבה יותר טובים, אבל האמת היא, שאין לדעת איך זה באמת אצלם. לפעמים, כשהילדים שלי מתלוננים על משהו בבית שלנו, או בי, אני מציעה להם לעבור למשפחה אחרת, אולי אצל השכנים יהיה להם טוב יותר. אני לא באמת מתכוונת ואני יודעת שהם מעדיפים להישאר ויודעים שבבית שלהם עם האימא והאבא שלהם, שהם לא ממש מושלמים למרות שהם באמת משתדלים, זה הכי טוב שיכול להיות להם. לפעמים, אנחנו מקבלים את הטוב כמובן מאליו ולא מעריכים מספיק ועל זה אני אומרת: איזהו עשיר? השמח בחלקו.
