היא מטפלת גוף–נפש. הדרך שלה היא להתבונן בתודעה ולנהל אתה דיאלוג. לחבר את הלב ולפעול מהלב, לא מהראש. האורחת שלנו לשבת היא חיה אריאל, מאבנ"י אית"ן
קצת על עצמך
"חיה אריאל, נשואה למאיר, מדריך טיולים ומגדל זיתים. אימא לחמישה ילדים וסבתא לשני נכדים מתוקים".
עיסוק
"מטפלת גוף–נפש.
"באמצעות הקשבה עמוקה לגוף ולתת–המודע, נחשפים החיבורים העדינים ביניהם. כמטפלת, הדרך שלי היא להתבונן בתודעה, לנהל אתה דיאלוג, לבחור מתוך ארגז הכלים העשיר את זה שיתמוך בתהליך, להשיג בהירות ולהמשיך באומץ ובחכמה עם מה שמזמנים לי החיים".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי באורוגוואי, בדרום אמריקה ועליתי לארץ בגיל 4, אל העיר בת–ים. מיד אחרי הצבא, כשהתחתנתי, עברתי לגור עם האיש שלי בקיבוץ שבו נולד, טירת צבי, בעמק בית שאן. שם, נולדו וגדלו הילדים. לפני 16 שנה, עברנו לגולן".
מגורים
"מושב אבנ"י אית"ן".
איך נראה יום שישי שלך?
"אני פותחת את הבוקר בהליכה בטיילת. כשמזג האוויר יפה, אני נוסעת באופניים לסידורים וקניות אחרונות לפני שבת ביישובי הסביבה ואז מסתערת על המטבח ומכינה מטעמים, לצלילי מוזיקת שישי נהדרת".
מה כוללת ארוחת השבת שלכם?
"מרק – גם בקיץ! זה חלק מהמסורות שנשארו מהקיבוץ. על השולחן, סלטים גדולים עשירים, ומנות טבעוניות מגוונות – הבית על הרצף הטבעוני וכן, יש לנו מה לאכול והרבה!".
זיכרון ילדות משבת
"קציצות הדג המופלאות ברוטב אדום, שאימא שלי הייתה מכינה. ניסינו לחקות את המתכון עוד בתקופה שאכלנו דגים, אבל מעולם לא הצלחנו לשחזר את הטעם המיוחד".
ספרים/ עיתונים בשבת?
"בשבת, כולם קוראים והמון, מכל הבא ליד. הספר האחרון שקראתי ואהבתי – 'זמן בין התפרים', של מריה דואניס. רומן היסטורי מרתק ומיוחד, על תקופת מלחמת העולם השנייה, במרוקו הספרדית. יש לי חיבה לסיפורים על אירועים שקרו באמת".
מה הכי כיפי בשבת שלך?
"מעל הכול, הזמן המשפחתי ולצדו, זמן ההרפיה, השקט והעצירה. הכול מוכן, לא צריך להספיק שום דבר ולאט מתגלים להם הדברים היפים, כמו המפגשים האנושיים המקריים בשבילים".
עם מי היית רוצה לשבת בשולחן שבת?
"עם סבתא שלי, אימא של אימא שלי, שלא הספקתי להכיר, היא נפטרה כשעלינו לארץ. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת וטובת לב, מחוברת לטבע ולפשטות, אהבה בעלי חיים, הזיכרון שיש לי ממנה: אותה מגדלת תרנגולות בחצר וכלבים. אישה מאוד חמה, חכמה ויש לי זיכרון חם ממנה למרות שהייתי קטנה, אבל משהו בפשטות שלה מהדהד בי".
מה עושה בשעות הפנאי?
"מתרגלת מדיטציות, מאזינה להסכתים שמרחיבים לי את התודעה, מכינה מטעמים, נוסעת באופניים ברחבי הגולן ומוצאת בכל פעם פינות חמד חדשות לעצור בהן וליהנות מהיופי".
איך השפיעה עלייך הקורונה?
"היא יצרה מקום להתבוננות על התנהלות מול פחדים, קונפליקטים וכאב. לְמה זה עלול לגרום ואיך ניתן להביא לשם אור וריפוי. זה משהו שאני נוגעת בו בעבודה שלי וסקרנית לגביו כל חיי".
מהו המוטו שלך בחיים?
"לחבר את הלב – לפעול בכל דבר ממקום של אהבה, חמלה וקבלה; מהלב ולא מהראש, שבו לעתים קרובות התקבעו דפוסים מגבילים, נקודות עיוורון, ואמיתות שכבר לא משרתות אותנו".
מהו החלום שלך?
"להצליח לגעת בלבבות של אנשים ולעורר את האהבה וההבנה שאפשר לפעול מתוכה ומתוך רכות; שיש ויהיו הבדלים בין אנשים ודעות שונות ועדיין אפשר למצוא את הדרך לחיות יחד. שייפסקו המלחמות שנובעות משליחי האגו.
"או במילים אחרות – אפשר שגן העדן יהיה כאן".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"הכול. את האוויר הטוב, הטבע השופע, הנוף על כל רבדיו – האנושיים והפיזיים וההשתנות המתמדת שלהם בכל עונות השנה".
מה את מאחלת לעצמך?
"להעז לגדול, להמשיך להתפתח, להסכים לקבל, להפיץ אור, להמשיך להיות אני ולתת את המתנות שלי".
"הדבר הבסיסי הוא לאהוב את עצמך באופן מלא כל כך שאהבתך עולה על גדותיה ומגיעה לאחרים. האדם צריך להיות כל כך מאושר, כל כך מבורך, כל כך שקט ומסופק, שהוא מתחיל לחלוק את מה שיש לו עם זולתו. יש לו כל כך הרבה, הוא כמו ענן גשם כבד, הוא חייב להמטיר. החיים צריכים להיות ריקוד. הם צריכים להיות מוזיקה ואז אנחנו יכולים לתת ואז אנחנו חייבים לתת. למעשה, לא צריך אפילו לומר את זה, כי זהו אחד מכללי היסוד של הבריאה: ככל שאנחנו חולקים את אושרנו, כך הוא גדל" אושו
