פעם, מישהי אמרה לי שהיא לא אוהבת לצפות, כי אחרי ציפייה עלולות להגיע גם אכזבות. זה נכון, אבל מצד שני, כשהדברים קורים אחרי ציפייה, השמחה גדולה ומרגשת
אני זוכרת: כשהתחילה הקורונה בחורף שעבר, היו שאמרו שכשמזג האוויר יתחמם, הקורונה תיעלם. אבל החורף התארך לו וגשמים רבים ירדו וחיכיתי לקיץ, לשמש שתזרח ולחום שיעלים את הקורונה. הקיץ הגיע במלוא עוצמתו והיה חם במיוחד. לא זכורות לי טמפרטורות כל כך גבוהות כמו שהיו השנה, אבל לחום הכבד לא הייתה השפעה על הקורונה. בשיא החום, גם התחלואה הייתה בשיאה וציפיתי שוב לחורף שיגיע ויצנן אותנו קצת מהחום הכבד. שירווה את האדמה היבשה שצמאה לגשם וגם הוא בושש להגיע השנה. מין שנה שכזאת, שהכול בה שונה ואחר והתכניות משתנות ושום דבר לא ברור, לא צפוי. בסוכות, סגרנו את מערכת ההשקיה בגינה, כי חשבנו שבטח תכף ירד גשם, אבל הוא לא באמת הגיע. הצמחים נבלו כי גם הם ציפו לגשם והתאכזבו.
והנה השבוע, הוא הגיע סוף סוף והתעוררנו לבוקר חורפי. השמים מעוננים, האדמה רטובה, הגשם מטפטף לו מדי פעם והגינה התמלאה כבר שבלולים והצמחים מחייכים אליי, ונעשה קר בחוץ. פעם, כשהיו שואלים אותי אם אני טיפוס של קיץ או חורף, הייתי מיד עונה קיץ… אוהבת שמים כחולים ושמש וים וכפכפים וענבים ואבטיח ואווירת קיץ. בשנים האחרונות, התחלתי להתאהב גם בחורף, שמביא אתו הרבה ירוק וזרימות ותחושה של שפע שכולנו מייחלים לה, בטח בימים אלו.
עם השנים, הגעתי להבנה שכל תקופה ועונה מביאות אתן דברים שאני אוהבת. אני אוהבת את החמימות שיש בבית ביום גשום, מרק חם, תה ועוגת שמרים וחמין של שבת גשומה. אני אוהבת מגפיים, אני אוהבת טיולי זרימות ושהאדמה נצבעת בירוק בוהק
עם השנים, הגעתי להבנה שכל תקופה ועונה מביאות אתן דברים שאני אוהבת. אני אוהבת את החמימות שיש בבית ביום גשום, מרק חם, תה ועוגת שמרים וחמין של שבת גשומה. אני אוהבת מגפיים, אני אוהבת טיולי זרימות ושהאדמה נצבעת בירוק בוהק. אני אוהבת את הברכה שהגשם מביא אתו, אני אוהבת את הציפייה לבואו של החורף, או הקיץ, או האביב. אני אוהבת את הציפייה לבואם של אורחים, ציפייה להפתעה, למשהו חדש, למפגש, כיף שיש למה לצפות.
עכשיו אני בציפייה גדולה שהקורונה תיעלם ונחזור לשגרת חיים מבורכת של בריאות. זו ציפייה של כולנו. הלוואי שתתגשם כבר. פעם, מישהי אמרה לי שהיא לא אוהבת לצפות, כי אחרי ציפייה עלולות להגיע גם אכזבות. זה נכון, אמרתי לה, אבל מצד שני, כשהדברים קורים אחרי ציפייה ותקווה, אז השמחה גדולה ויש התרגשות והתלהבות.
תעודה, כמצופה
תמיד היה לי איזה חלום, או איזה משהו שציפיתי שיקרה לי. לפעמים, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שהולכת עם אימא לקניות ורוצה דברים, בלי להבין תמיד למה, אבל הציפייה הזאת והחלומות הקטנים ממלאים לי את החיים.
אחד החלומות הקטנים שלי היה שתהיה לי תעודת עיתונאית. אל תשאלו אותי למה, או מה אעשה עם התעודה הזאת ולמה אני צריכה אותה. רציתי. ניסיתי לברר איך משיגים והרי אני כבר מספיק שנים כותבת, עוד חלום קטן ברשימת הדברים שאני צריכה להספיק בחיים… אתמול, עם הגשם הראשון, גם קיבלתי את תעודת העיתונאית שלי. הציפייה השתלמה והמטרה הושגה.
כבר כמה חודשים, שאני כותבת ועורכת שבועון שמופץ בבתי הכנסת ברחבי הארץ. הגעתי לזה במקרה. טוב, לא באמת במקרה. הקב"ה כיוון ושליחיו קראו לי למשימה. הציפייה והתקווה לעשות משהו משמעותי הגשימו את עצמם. בדרך, הייתי צריכה לעשות כמה פעולות כדי שזה יצליח. כשמצפים למשהו ומכוונים, הדברים אכן מתרחשים. לפעמים, ציפייה לדבר קטן, לפעמים – למשהו גדול. כשמשלבים בציפייה גם תפילה ועשייה, אז זה מצליח… אז בבוקר הזה, החורפי, הגשום, התעוררתי בהודיה על התעודה שהשגתי, על חלומות שמתגשמים, על כך שתמיד צריך לצפות לטוב והוא מגיע. גם כשנראה חשוך וקודר, צריך להאמין באור.
אני נושאת תפילה גדולה לחורף מבורך, לשפע גדול, לברכה והצלחה לכולנו ושהקורונה תיעלם מהעולם במהרה ואמשיך להגשים חלומות, לצפות, לקבל ולשמוח בטוב.
בריאות ושמחות ושבת שלום!
