בשונה מהפרסים והרומאים, היוונים לא רצו להשמיד פיזית את עם ישראל, אלא ביקשו לשבור את רוחו, להעבירו על דתו, זו הייתה מלחמת-שמד רוחנית
חג החנוכה נחגג שמונה ימים, יותר מחג הסוכות ויותר מחג הפסח. הגמרא במסכת שבת, דף כ' ע"ב, שואלת: "מאי חנוכה"? לכל חג יש מסכת המבהירה ומסבירה את תוכן החג והלכותיו. חג החנוכה מתברג לו בתוך מסכת שבת בפרק הדן באילו שמנים כשרים להדלקת נר שבת. לכאורה, בדרך אגב, שואלת הגמרא – מאי חנוכה?
אומרת הגמרא: "בכ"ה בכסלו שמונת ימי חנוכה לא מתענים בהם ולא מספידים… כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים בהיכל כשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
בגמרא מבליטים את נס פך השמן. לעומת זאת, בתפילה אנו אומרים: "על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו… כהן גדול חשמונאי ובניו… מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך ולעמך ישראל עשית תשועה ופורקן כהיום הזה… ואחר כך באו בניך לדביר ביתך… והדליקו נרות בחצרות קודשך…".
מלחמות המכבים היו קשות מאוד, מלחמה חיצונית ופנימית. המלחמה הייתה גם נגד המתייוונים שהחליפו את שמותם ואת זהותם ואשר ראו ביוון עם נאור שבא לקדם את ישראל. לא כן המכבים, אצלם המילה קדימה מבוססת על המילה קדם, הם יוצאים למלחמה על ערכים קדומים המגיעים עד לעתיד
בתפילה לא מוזכר נס פך השמן. ברור לנו שבגלל נס על-טבעי חז"ל לא יקבעו חג שמונה ימים, שכן בתנ"ך אנו עדים לנסים רבים וגדולים שנעשו לעם ישראל ולא קבעו חג בעבורם ובידוע שהקב"ה לא חפץ לשנות את הטבע.
כמו כן, גם הניצחון של מעטים מול רבים, גם הוא לא מצדיק קביעת חג, שכן כל מלחמות עם ישראל הם מעטים מול רבים, טמאים מול טהורים. אם כן, שאלת הגמרא, "מאי חנוכה?" מקבלת משנה תוקף: מה מהותו של חג זה שנקבע לדורות בימים ההם בזמן הזה?
הפרסים, או הבבלים, כבשו את א"י, החריבו את המקדש והגלו את ישראל, הם פגעו בעם ישראל מבחינה פיזית על כן מי שמת, הלך לבית עולמו אולם הנשארים שמרו על גחלת היהדות, אולם מלחמת היוונים ביהודים באותה תקופה הייתה שונה משאר המלחמות שהיו נגד עם ישראל. היוונים לא רצו להכחיד את עם ישראל מבחינה פיזית, הם לא החריבו את בית המקדש, אלא פרצו בו פרצות שכל אחד יוכל להיכנס. הם לא שפכו את השמנים, אלא טימאו אותם. הם הקימו גימנסיון על הר הבית. תאטראות ותרבות הלניסטית של פילוסופיה, פיסול, אתלטיקה ומוזיקה. הם רצו להוציא את עם ישראל מהחשכה שלכאורה הוא נמצא בה, חשכה אותיות שכחה – "לשכחם תורתך". הם רצו שנשכח את תרבותנו.
הנס נעשה דווקא במנורה המסמלת את האור המיוחד של עם ישראל "כי נר מצווה ותורה אור". למרות שיכלו להדליק גם בשמן טמא, נעשה נס כדי להדגיש את המיוחד בעם ישראל, את הקדושה והטהרה, מלחמת המכבים ביוונים הייתה מלחמת תרבות, מלחמה על זהות.
מלחמות המכבים היו קשות מאוד, מלחמה חיצונית ופנימית. המלחמה הייתה גם נגד המתייוונים שהחליפו את שמותם ואת זהותם ואשר ראו ביוון עם נאור שבא לקדם את ישראל. לא כן המכבים, אצלם המילה קדימה מבוססת על המילה קדם, הם יוצאים למלחמה על ערכים קדומים המגיעים עד לעתיד.
עצם היציאה למלחמה ראויה לציון של שבח. כדי לאשר את דרכם של המכבים, הקב"ה זימן להם נס בפך השמן, שמן טהור שהיה צריך להספיק ליום אחד והספיק לשמונה ימים.
כשם ששמן אינו מתערבב עם שאר משקים, כך עם ישראל יכול להאיר באורו המיוחד, כשהוא לא מתבולל.
העוז, החוכמה והגבורה של יהודה המכבי הם עצמם נס, אך גבורה זו לא הייתה כדי להביס את היוונים, אלא מטרתה הסופית הייתה לחנוך שוב את בית המקדש ולהחזיר את הלאומיות היהודית.
בימים ההם בזמן הזה – גם אנו, לאחר אלפיים שנות גלות, חשים את הנס של גבורת המכבים. שישה מיליון יהודים כנגד מאות מיליונים שמסביבנו, המבקשים להכחידנו. אנו חיים בארץ ישראל, דגלנו כחול ולבן, סימלנו מנורה ותקווה של "אני מאמין". השאלה היא האם נלמד מהמכבים, שכל קיבוץ הגלויות והניצחונות הגדולים שלנו בכל המלחמות תכליתם יהיו לחנוך את המקדש ולבנות את המדינה היהודית על ערכי היהדות ולחדש ימינו כקדם.
