״Mostly All the Time" – דן פונדק
דן פונדק, זמר-יוצר ומוזיקאי מוכשר, הוא ממושב רמות, בגולן. הוא מנגן מהלכים יפהפיים בגיטרה אקוסטית. באלבום הזה יש שמונה שירים, באנגלית. פונדק לא צירף דף מילים וההונגרית שלי הרי לא יודעת לשחות, כך שיש לי רק מושג מעורפל על מה הוא שר.
כנראה על געגוע, אולי בעקבות פרידה מאהובה, לך תדע. די מטריד העניין הזה, למרות שאחטא לאמת אם אומר שדף מילים היה משנה משהו.
מה נשאר? המוזיקה. פונדק מגיש פה אלבום אקוסטי, למעט גיטרה חשמלית (תומר ישעיהו), סטייל פולק אמריקני, אל תבלבלו עם קאנטרי. מלודיות יפות, קליטות, נעימות מאוד לאוזן. השקיע הבחור גם בהרמונות הקוליות ויש שירים בהם הן ממריאות למרחק נגיעה ממה שאהבנו לשמוע אצל פיטר-פול-ומרי, בואכה קרוסבי-סטילס-נאש-ויאנג.
הוא שר נחמד, מהורהר כזה, לא קול גדול, עם חספוס קל שנשמע מתאים לתוכן, (כזכור, לך תדע), בלי דרמות, מאוד רך ובלי ליפול למקומות שהקול לא יכול.
צ'לו, ויולה, אקורדיון, כלי הקשה, קולות רקע בשפע – כל מה שחובב הז'אנר עשוי לבקש ואני חובב. אפשר בהחלט להעריך את פונדק על הבחירות שלו, שהן לגמרי לא מה שפרחחי המוזיקה צורכים היום.
כך או כך, הגם שחיפשתי, לא מצאתי סיבה אמתית לאנגלית הזאת.
"השמש תזרח" – גיא ויהל
זהו אלבומם השלישי (בעברית) של צמד המוזיקאים וייאמר מיד: החלש שבהם. מהדיסק הזה עולות שלוש בעיות מרכזיות ביצירה של השניים: אי-מימוש הפוטנציאל, מוזיקה שבלונית וכתיבה נאיבית.
הכישרון של גיא ויהל אינו מוטל בספק. הם מלודיסטים מוכשרים, מנגנים בהמון כלים, שוחים היטב ברזי ההפקה והנדסת הקול וגם מבצעים לא רע בכלל. אתה יכול להימדד לפי הדבר האחרון שעשית, או לפי מה שיכולת לעשות, אם היית מממש את היכולת שלך. גיא ויהל, חמושים בכל הכישרון הזה, מפסידים את הקרב מול הפוטנציאל שלהם עצמם. הנשק הכי חזק שלהם, ההרמוניה הקולית ביניהם, כמעט שלא בא לידי ביטוי.
ב"השמש תזרח", יש להם הלחנות טובות של שניים-שלושה שירים (הם מהמצמצמים, בסך הכול יש כאן שמונה שירים). הבעיה היא במסגרת הקבועה של היורו-פופ הזה שלהם. הסגנון הזה אבד מן העולם ואני מאלה שמצטערים על כך, לפיכך אני שמח שגיא ויהל נוגעים בו ומשתמשים בו ולפיכך אני לא מרוצה מהשבלוניות של הצליל שלהם. בכל שיר: בית, או שני בתים, הרמה אלקטרונית עמוסת-אפקטים לפזמון וה"דרופ" הקדוש. דרופ הוא מהלך מוזיקלי קצר, בדרך כלל אלקטרוני, שמשמש כמוטו של השיר ותפקידו להיחרט בזיכרונו של המאזין ולהציק לו שם כהנה וכהנה, דוגמה בולטת: הקטע המרכזי ב"Wake me up", של אביצ'י.
הגענו לכתיבה ופה התמיהות רק מתעצמות. בחמישה מהשירים מוזכר דן תורן כשותף לכתיבת הטקסט ואם זה דן תורן המוכר והטוב, קשה להבין איך הדברים האלה יצאו מתחת לעפרונו. כתיבה נאיבית, מסתורית שלא לצורך בחלק מהמקרים, מפורטת מדי בשאר. גם פה, הם כבר הראו שהם מסוגלים להרבה יותר.
