אין כמו אכזבה של ילד, שבמשך שבועות אסף קרשים למדורת ל"ג בעומר ובסוף הרוחות מבטלות אותה. את האש שבלב, אין רוח שיכולה לכבות
אני אוהבת את מדורות ל"ג בעומר. את ההתרגשות הזאת מסביב למדורה, כשאש גדולה ויפה ומאירה. אפילו את הריח של העשן שמתערבב עם תפוחי האדמה שנשרפים על הגחלים.
מדורת ל"ג בעומר בשבילי היא הרבה יותר מקרשים ואש, היא זיכרונות ילדות טובים וגם חוויות ילדות של ילדיי. מגיל צעיר, אני זוכרת את ההתלהבות שלהם לקראת ל"ג בעומר. אוספים קרשים שבועות קודם. מוצאים שברים עייפים של כיסאות, לוחות עץ שבורים, משטחים, ענפים ושאריות גזם. שומרים עליהם כאוצר יקר מפחד שילדים משבט אחר יגנבו להם אותם, מתארגנים יחד על האוכל והפעילות.
ביום הגדול, בל"ג בעומר, עוד לפני רדת החשכה, כולם מתכנסים שמחים ומדורות רבות דולקות ברחבי היישוב, המולת ילדים והורים ושירונים וגיטרות ותפוחי אדמה ונקניקיות. יושבים מסביב למדורה עד אור הבוקר ושרים, מספרים צ'יזבטים ועושים תחרות איזו מדורה דלקה הכי הרבה.
השנה, החליטו שאין מדורות, כמו הרבה דברים לא רגילים שקורים לנו בזמן האחרון. הילדים שלי כבר גדולים, אבל אני רואה בדמיוני את העיניים של הילדים האחרים מתמלאות אכזבה, אחרי שאספו את העצים ותכננו כבר שבועות את המדורה ולבי אתם. כי אני יודעת כמה קסם יש בליל ל"ג בעומר וכמה קשה לוותר עליו. למרות שלפי ההתכתבויות בווטסאפ היישובי, אני מבינה שיש הרבה אנשים בגילי שפחות מתלהבים מחגיגת המדורות ומהסכנות שיש מסביבה ושמחים שהשנה הוחלט לכבות את האש עוד לפני שנדלקה.
זקוקים ללהבה גדולה
בעיניי, דווקא עכשיו כשנדמה שהלב כבר מותש מכל מה שעבר עלינו – הלחימה, המילואימניקים, החטופים, חוסר הוודאות, הפחדים – דווקא עכשיו, אנחנו הכי זקוקים ללהבה גדולה. אבל נפלאות דרכי הטבע, אם לא המלחמה, אז הרוחות משבשות את התכניות. אז אולי את האש והקרשים לקחו לנו, אבל את הניצוץ בלב אף אחד לא יכול לקחת. זהו בדיוק הרגע שאני חושבת על המהות האמיתית של ל"ג בעומר. זהו יום של אור פנימי, של זכירת תלמידי רבי עקיבא ושל רבי שמעון בר יוחאי, שהדליק לעולם את אור תורת הסוד.
ל"ג בעומר מספר את סיפורו מעורר ההשראה רבי עקיבא, שבגיל ארבעים עוד לא ידע לקרוא, אבל לא ויתר. הוא הביט על אבן שחקוקה בטיפות מים ואמר לעצמו – אם המים הרכים יכולים לחצוב בסלע הקשה, ודאי שלבו של אדם יכול להיחצב. הוא גם לימד את תלמידיו שהיסוד של העולם הוא "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". ביום ל"ג בעומר פסקה המגיפה שבה מתו תלמידיו.
רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי הם דמויות של גיבורים שהעזו להאמין באור גם כשהכול היה חשוך. אולי, דווקא השנה, זה מין רמז, או סימן לכך שהלהבה האמיתית שאנחנו מחפשים היא לא זו ששורפת קרשים, אלא זו שמחברת לבבות. זו שמדליקה את הניצוץ בעיניים של ילד. זו שמזכירה לנו שגם בתקופה הכי חשוכה, יש בתוכנו גחלת שלא נכבית לעולם.
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה רגיל בל"ג בעומר להדליק נר קטן בחדרו. תלמידיו שאלו אותו: "רבי, למה נר קטן? הרי כל החסידים עושים מדורות גדולות, מאירים את הלילה כולו!". הרבי היה מחייך ואמר: "האש שבחוץ – מאירה את העיניים. אבל האור שבנר קטן – מאיר את הלב".
לפעמים, די באור קטן כדי להפיג את החושך הכי גדול. אז אולי נעשה מדורה קטנה וסמלית, או שנדליק איזה נר, אבל חשוב שנוציא את הגיטרה, נפתח שולחן בחצר ונזכיר את סיפורם של רבי שמעון ורבי עקיבא ונשיר ונתפלל, שעוד יבוא שלום עלינו ונראה אור גדול.
