50 שנה זה חצי חיים. הגשמתי המון חלומות ויש לי עוד מספיק. חשבתי על טיול במזרח, במקום הטיול-אחרי-צבא, אבל המלחמה חשבה אחרת. היו לי גם משברים ונפילות וקשיים, אבל אני בוחרת לחגוג את החיים, להסתכל על הטוב והשמח ולהודות עליו
תכננתי שביום הולדת ה-50 שלי אצא לטיול של אחרי הצבא, זה שלא עשיתי לפני 30 שנה. האמת היא שאז זה עוד לא היה אופנתי שיוצאים לטיול גדול וגם ההורים שלי בטח לא היו מאשרים לי. אז עכשיו, כשאני כבר ילדה גדולה, ויכולה לאשר לעצמי, וקיבלתי את ברכתו של האיש, היה נראה לי הזמן המתאים. אבל פתאום הילדים שלי היו קצת מודאגים שאצא לבד. איכשהו, הם הפכו להיות המבוגר האחראי והם לא רצו לאשר, כי הם חושבים שאני לא ממש בגיל לטיול ארוך של אחרי הצבא לבד.
ניסיתי להרגיע אותם ולהסביר ש-50 זה הזמן הנכון לעשות משהו פורץ גבולות ולאתגר את עצמי ולצאת עם תרמיל למזרח. אבל רגע, כשאני עוצרת לחשוב על חמישים שנותיי, פרצתי לעצמי לא מעט גבולות וצלחתי אתגרים ונפילות…
כך או כך, אז פרצה המלחמה והרעיון לטיול נגנז, כי מצב הרוח היה ירוד והכי רציתי להיות קרובה לילדים ולמשפחה ולהישאר בארץ. התחלתי לחפש משהו מגניב ומשמעותי לציין לעצמי את שנת היובל, חצי המאה, חמישים, או איך שקוראים לזה ותוך כדי חיפושים והתייעצויות, חברה ששיתפתי אותה במחשבות, אחת מאלו שבחיים לא מסגירות את גילן, לא הבינה איך אני מספרת שאני בת 50.
"נשים בגילנו כבר לא מסגירות את גילן. להפך. הן מנסות לטשטש עם בוטוקס וכל מיני אמצעים אחרים…", היא נזפה בי. האמת היא שהייתה לי מחשבה קלה על בוטוקס קטן במצח, אבל ויתרתי עליה. "אני מרגישה סבבה עם הגיל", הסברתי לה.
אין לי שום צורך להסתיר ואולי זה בגלל שפעם הסתכלתי על בני 50 וחשבתי לעצמי שהם ממש מבוגרים והיום, כשאני במועדון הזה, אני מרגישה לגמרי צעירה. זה הרבה בראש ובמחשבה, אז עברתי חצי חיים ואני די מבסוטה מהסיפור של חיי עד כה. בניתי משפחה יפה, יחד עם האיש שאתי מגיל 18 ואני הכי גאה בילדים שלי ובמשפחה שלנו וזה ממלא את לבי וחיי. הגשמתי הרבה מהחלומות שהיו לי, והיו לי הרבה, ועדיין יש. מגיל צעיר, אני חולמת… ומגשימה.
אספתי הרבה
בכיתה ד', חלמתי להיות קומונרית ב"בני עקיבא" ואחר כך, חלמתי להדריך טיולים ולנהל עסקים וקהילה ועבודה עם בני נוער ולכתוב בעיתון ולערוך עיתון ולהתעסק ביחסי ציבור ופרסום. את כל אלה עשיתי. אני מסוג האנשים ששומרים על יציבות משפחתית, עם אותו בעל 27 שנים, באותו בית 26 שנים. מחליפה מכוניות רק כשהם שובקות חיים. תמיד אוהבת שמלות שחורות. בעבודה היו לי תמיד חלומות ושאיפות וחיפושים וכל חלום הייתי חייבת להגשים.
צברתי גם לא מעט חוויות נוספות: עשיתי צניחה חופשית ולמדתי לשוט על סאפ וטסתי על טרקטורון מעופף וטיילתי גם קצת בעולם והרבה בארץ ופגשתי המון אנשים וסיפורים וחלמתי להיות עם כוחות ריפוי ולמדתי רייקי ואני מרגישה שהידיים שלי מקילות על כאב. למדתי שני תארים והרבה קורסים וסדנאות ניהול, שיווק, דירקטורים, אפייה, צילום ועיתונות ואפילו עיצוב חלונות ראווה ועוד…
ב-50 שנותיי, גם אספתי חברים טובים בדרך ולמדתי לשתות יין וטעמתי גבינות ועוגות ושוקולדים וחרשתי את כל עגלות הקפה בארץ וגם הטבעתי חותם בכל מיני מקומות שהייתי בהם וזה נשמע לי הספק די טוב.
יחד עם כל הדברים הנפלאים והמגניבים בסיפור חיי, היו גם משברים ונפילות וקשיים. לפעמים, אני חושבת שהיו לי אתגרים לא מעטים ביחס לאחרים, אבל אני בוחרת לחגוג את החיים, להסתכל על הטוב והשמח ולהודות עליו.
אז בינתיים, ויתרתי על הטיול, אבל עוד אגשים גם אותו ואני חוגגת את גיל 50 בהודיה גדולה לה', על כל הטובות והחסדים. משלימה עם הגיל והקמטים והחסרונות והדברים המעצבנים ואת אלו שאין לי שליטה עליהם. מתפללת לחיים טובים ושמחים ובריאות איתנה לכל אהוביי וגם לי.
אז מזל טוב לי ושנת יובל שמחה ונהדרת…
