בזמן ההקשבה, חשוב לשים לב לשפת הגוף ולטון הדיבור. כשהילד מסיים, שואלים: אתה רוצה שאגיב? חשוב לך לשמוע מה דעתי? רק אם אמר כן, מתחילים להגיב
רבים ההורים שמגיעים לקליניקה ואומרים: "אי אפשר לדבר אתו/אתה, הם על כך טעונים, כל כך מלאים, איך עושים זאת?". הדרך הנכונה ליישב סכסוך, מצב טעון ועוד, היא בדיוק כמו שאמרנו לשבת. קודם בוחרים את המקום הנוח ביותר לשבת, לשתות מים ואולי גם לשים משהו מתקתק על השולחן.
מי מאתנו לא רוצה להגיע לסוף השיחה כשאנחנו מחובקים, אוהבים, מכילים ותומכים. היעד, שהוא מטרת השיחה, מתווה את מהלך השיחה כולה. מקשיבים לילד. הקשבה מלאה. לא אומרים מילה ולא מביעים בשפת גוף. הקשבה נקייה. בזמן ההקשבה, חשוב לשים לב לשפת הגוף ולטון הדיבור. כשהילד מסיים, שואלים: "אתה רוצה שאגיב? חשוב לך לשמוע מה דעתי?" רק אם אמר "כן", מתחילים להגיב. האמירה של הילד היא פתיחת השער. כל עוד הילד לא אמר "כן", השער נעול. תשאלו: "יש לך עוד מה לספר על האירוע?"
כשאתם מתחילים לדבר, חשוב לשקף את תמצית הדברים שאמר, להתרכז בנקודות בהן הביע תסכול, אכזבה, בלבול. למצוא איזו נקודה שאפשרי לכם למצוא בה מכנה משותף, כדי לתת לילד ביטחון, להבין שמה שקרה נורמלי בהחלט, גם אם הסיפור ממש בדיוני. מצאו מקום לנרמל את הסיפור כדי לעזור לילד ל"רדת" לקרקע.
פרסונליזציה הנה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק) על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. מצבים של פרסונליזציה הם כאלה בהם מייחס האדם כל אירוע שלילי לעצמו ולחוסר הערך שלו, תוך התעלמות מתרומתם של אנשים אחרים, או של ההקשר הסביבתי. הטיית חשיבה זו גורמת לאדם לקחת על עצמו אחריות מלאה לאירועים ומצבים, שפעמים רבות כלל לא נמצאים באחריותו (או נמצאים רק באחריותו החלקית), מה שמתגבר ומזין תחושות קשות של אשמה, כעס ואכזבה.
דומה מושך דומה
חשוב לנו בשיחה להתייחס באופן אישי לסיפורים ששיתף הילד, עד לאותו שלב שבו התחלנו את השיחה. לפנות בשם הילד ולתת לו הרגשה של קירבה. זו לא הרצאה ולא שיחת "נוּ-נוּ-נוּ". מקשרים את הסיפור שלו למשהו שגם אתם חוויתם, מה שמשדר התעניינות אמתית ואותנטית ומתוך אכפתיות. רק כשהרגשתם שהילד נרגע ומקשיב לכם, זה הזמן להצטרפות.
הצטרפות לדברי הילד יכולה להיעשות במגוון רחב של דרכים. מילולית ולא מילולית. בשיטת ה-NLP, הליך הצטרפות זה מכונה "ראפור" והוא נשען על הרעיון הבסיסי לפיו דומה מושך דומה. האנרגיה שלי תתאים את עצמה לאנרגיה שלו. כך שהכי לא נכון יהיה לפרוץ בצחוק, כשהילד טעון וסיפר משהו שמאוד נגע בו. בשלב מסוים, הילד יתחיל לחקות אתכם, לכן חשוב לאט לאט להוריד את טון הדיבור, את שפת הגוף לנינוחה ולנשום. פשוט לנשום. כשאתם תנשמו, גם הילד, לא במודע, ינשום וישנה את צורת הישיבה שלו. כך, כשהוא מחובר אליכם, תובילו אותו בשלב מסוים לנושא אותו חשוב לכם לסגור. לחנך באותה שיחה. זו ההזדמנות שלכם, אל תפספסו. תכניסו את הילד לאט לאט ל"נעליים שלכם" וכל מילה שלכם תוטמע באהבה.
