החייל שלנו סיים קורס מ"כים. איזו גאווה. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לחשיבותו של שירות צבאי משמעותי וקרבי. מצד שני, מתפללים שלא יצטרכו להשתמש בכל מה שלמדו והתאמנו לקראתו
ביום שלישי השבוע, נסענו לטקס סיום קורס מ"כים של החייל שלנו, בעיר הבה"דים, מרכז ההדרכות של צה"ל, אי שם אחרי באר שבע. נסיעה של שלוש שעות מאפשרת הרבה מחשבות וכשמטרת הנסיעה היא סיום קורס מפקדים, אז יש בה משהו מרגש במיוחד. זה גרם לי להרהר בכל שלבי ההתבגרות וההתקדמות של הילדים שלנו. תחושות של נחת וחיוכים פנימיים מלאו את לבי. מרגש אותי במיוחד כשהם מציבים לעצמם יעדים ומטרות ומגשימים אותם.
לא תמיד הדרך פשוטה להם. יש להם קשיים ודברים שלא הולכים בדיוק לפי התכנון שלהם. יש מבחנים, יש אכזבות, קשיים פיזיים ומנטליים ואנחנו משתדלים להיות אתם ברגעים האלו, לפעמים גם מרחוק. מלווים, מעודדים, תומכים. מצטערים ולוקחים ללב, כשקשה להם ומתמלאים אושר ונחת, כשהם מגיעים ליעד שהציבו.
החייל שלנו תמיד חלם להיות מפקד. הוא הגשים את זה וזה לא מובן מאליו. ברור לי שהוא יהיה מפקד ראוי וטוב. הסתובבנו יחד לפני הטקס וראינו את החברים החדשים הרבים שרכש בתקופה קצרה ואת האהבה ביניהם והקשר היפה שנוצר. ישבנו בטקס עם משפחות רבות שגאות בילדים שלהן. חלק הגיעו עם חולצות ושלטים. אנחנו הגענו בעיקר מרוגשים.
המפקדים צריכים להיות מופת ודוגמה, לאהוב את החיילים שלהם, לדאוג להם, להיות כאלה שרואים את החייל בעין טובה, לא מתוך שררה, להיות מפקדים שרואים את תפקיד המפקד כערך והחייל שלנו הוא בדיוק כזה
זה היה טקס רשמי, עם המון חיילים מקסימים, גולני, נח"ל, גבעתי וצנחנים. הצבעוניות של הכומתות הייתה מרשימה. היו גם תעודות לחניכים מצטיינים וקצת נאומים. הקשבתי לאחד הקצינים הנואמים שדיבר על תפקיד המפקדים. בין השאר, הוא אמר שהם צריכים להיות מופת ודוגמה, לאהוב את החיילים שלהם, לדאוג להם, להיות כאלה שרואים את החייל בעין טובה, לא מתוך שררה, להיות מפקדים שרואים את תפקיד המפקד כערך והחייל שלנו הוא בדיוק כזה.
נכון, אני אימא שלו ומשוחדת, כמו שהילדים שלי תמיד אומרים עליי, אבל אני גם לגמרי ריאלית לגבי היכולות של הילדים שלי ואצלו, זה ברור שדמות המפקד תפורה בדיוק למידותיו וזכו בו מי שהיו פיקודיו בגולני, החיל שאליו בחר להצטרף. למרות שחזרתי מהטקס גאה ומחויכת, חשבתי לעצמי שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לחשיבותו של שירות צבאי משמעותי וקרבי וקצת דוחפים אותם לזה, אבל יחד עם זה, מתפללים שלא יצטרכו להשתמש בכל מה שלמדו והתאמנו לקראתו.
שלא יזדקקו לו
אנחנו חווים לילות בלי שינה ודאגה לשלומם וכל הסיפור הזה של הצבא הוא כל כך אמביוולנטי, מבחינתי. אנחנו שולחים אותם ומתרגשים אתם לאורך כל הדרך, ביום הגיוס, בהשבעה, במסע הכומתה ועכשיו, בקורס מפקדים והאמת היא שגם יפה לו במדים וכיף לי לעשות סלפי עם חייל יפיוף וחתיך. כל שבת, כשהוא מגיע, שזוף ועייף, עם עניים שנעצמות וגעגוע לבית ולאוכל טוב, אני שמחה לפנק ולהכין לו את האוכל שהוא אוהב ושמחה לשמוע את החוויות והסיפורים על האימונים ועל מעגלי החברים. אני מכבסת ומגהצת לו את המדים ביראת כבוד, אבל בתוכי, אני רק מתפללת שהשלב הזה ייגמר ושהוא יעשה בעיקר קורסים והדרכות. אבל אני יודעת שזו שליחות לכל החיים, כי אולי היא יחתום קבע ואחר כך הוא יצא למילואים לפחות עד גיל 40 והתפילה הגדולה שלי היא שלא יזדקקו לו.
הלוואי שיבוא שלום עלינו. השלום שאנחנו כבר שנים מחכים לו. נראה לי שהגיע הזמן לקצת שקט ואהבה עולמית בין כל העמים. הלוואי. רגע לפני שנרדמתי, אחרי יום מרגש עם מחשבות, נשאתי בלבי תפילה: עושה שלום ברומיו הוא יעשה שלום עלינו וכל כל ישראל. לבני ולכל החיילים ייחלתי ה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם.
