תחשבו שזה רדוד, לא אכפת לי. אני אוהבת טלנובלות ולא חייבת הסברים לאף אחד. עכשיו אני עם "הכלה מאיסטנבול". לכל אחד, מגיעה שעה קלה עם עצמו והטלנובלה שלו

שעת לילה. כל בני הבית ישנים. עם תה נענע ועוגיית תמרים, אני יושבת במטבח וצופה בטלנובלה היומית שלי. אני אוהבת את השקט הזה לעצמי במטבח, כשהבית ישן. בכל תקופה, יש לי טלנובולה אחרת. עכשיו אני עם "הכלה מאיסטנבול". מה שיפה בטלנובלות היומיות, זה שגם אם לא ראיתי שבוע, עדיין אפשר להמשיך לעקוב ולהבין מה פספסתי. האיש והילדים לא מבינים מה יש לי עם הטלנובלות. חושבים שזה קצת רדוד ולי נמאס להסביר להם. אוהבת ודי. בגילי, אני כבר לא חייבת הסברים. כיף לי לשבת 45 דקות ביום ולשקוע בסיפורים של אחרים. בכלל, מאז שאני לא בקפה, מתמעטים הסיפורים שאני שומעת.

פעם, כשהייתי יושבת מתחת לעץ בבית הקפה, היו האנשים מגיעים והייתי ממגנטת אותם אליי ופותחת להם את הלב. הם היו משתפים ואני הייתי אומרת מילה או שתיים ונוצרו חברויות, או סתם סיפורים שנצרתי, חלקם עם מסר טוב, אחרים עם מסר רע, שהפכתי אותו לטוב ויכולתי לספר את הסיפורים שלהם.

אז חוזרת רגע לטלנובלה. שם, יש יחסים מעניינים בין האימא במשפחה לבנים שלה ולכלותיה. מין דינמיקה שכזאת, מעניינת ולא ממש מובנת. כשאני צופה בה ומנסה לחפש מקבילות לחיים שלנו, אין שום קשר, אבל יש שם נשים עוצמתיות חזקות מוכשרות. לא פעם, אני מסתכלת על האימא החזקה, ששולטת שם ביד רמה ואני תוהה, ביני לבין עצמי, מה אני יכולה לקחת ממנה לעצמי. בכל זאת, שיצא גם משהו מועיל לספר לילדים.

סרטים בערבית

אני נזכרת פתאום בסרטים הערביים שהייתי צופה בהם עם הוריי, כשהייתי קטנה. הייתה לנו טלוויזיה שחור–לבן, עם ערוץ ירדני וכל ערב, הם היו יושבים בסלון, עם קפה שחור וכעכים, עוגיות טוניסאיות עגולות מתוקות, שטובלים בקפה או בתה וככה במין טקס–ערב קבוע, רואים פרק בסדרה בערבית. אני הייתי אז ילדה קטנה ומדי פעם, הצטרפתי אליהם. בבית שלנו, דברו הרבה בערבית. סבתא שגרה בבית מולנו ידעה מעט מאוד מילים בעברית. רוב השיח אתה היה בערבית. הבינה היטב, דיברה פחות.

גם אימא שלי ככה מתבלת את הערבית במעט מילים בעברית. הרבה פעמים היא אפילו לא שמה לב שהנכדים לא מבינים כשהיא מדברת אתם ערבית. אז אני, שהורגלתי לשמוע ערבית, יכולתי לראות אתם סרט ולהבין את העלילה, גם אם לא מילה במילה. מדי פעם נזקקתי לתרגום ואימא או אבא היו מתרגמים לי.

אני זוכרת מגוון סוגים של סדרות. היו סדרות על בדוויים במאהלים, ששתו הרבה קפה שחור מקניקנע מתכת, שהיו מרתיחים על המדורה בחצר האוהל והיו סדרות יותר מודרניות, על בעלי עסקים ורופאים. יש לי זיכרון מעורפל מהסרטים האלה. אבל עכשיו, כשאני נזכרת בזה, זו הייתה חתיכת חווית ילדות, הצפייה עם ההורים בסרטים שלא היה צורך לצנזר מטעמי  צניעות וחינוך. בעצם, לפעמים, היו ריקודי בטן ואימא הייתה מבקשת שנעביר ערוץ לרגע.

היום, אני כבר לא רואה סדרות בערבית. אולי בעצם "עבודה ערבית", אבל עם תרגום. גם הערבית שלי כבר פחות טובה, כי עם אימא אני מדברת עברית.

השעה הזאת ביום

אז אני רואה טלנובלה תורכית. מדי פעם, יש להם מילים בערבית, "אינשאללה" וכאלה… אז למה בעצם אני מספרת את זה – לא כדי לעודד לראות סרטים, להפך. אני בעד לצמצם מסכים, אלא כי פשוט חשבתי על זה, שכל אחד צריך שיהיה לו איזה משהו כזה שהוא עושה בשביל עצמו, במהלך היום שלו. משהו שגורם לו להירגע לרגע, להפסיק את המירוץ המטורף של המחשבות, של העשייה ולנדוד בעולמות אחרים ומה שמפתיע הוא שלפעמים, אנחנו עושים משהו שהיינו עושים בילדות וכנראה שהשאיר אחריו זיכרונות.

אני אוהבת סיפורים של אנשים בספרים, בסרטים, בטלנובלות וגם בחיים. לכל אחד, יש סיפור ומסיפורים אפשר ללמוד ואפשר סתם להפליג אתם בדמיונות ובכלל, כל אחד צריך שתהיה לו השעה הזאת ביום, שהיא שלו, למשהו סתמי, בלי יותר מדי ערך

אני אוהבת סיפורים של אנשים בספרים, בסרטים, בטלנובלות וגם בחיים. לכל אחד, יש סיפור ומסיפורים אפשר ללמוד ואפשר סתם להפליג אתם בדמיונות ובכלל, כל אחד צריך שתהיה לו השעה הזאת ביום, שהיא שלו, למשהו סתמי, בלי יותר מדי ערך, סתם, כי זה עושה לו טוב ומעלה זיכרונות, להם יש ערך נוסטלגי כיפי וחשוב.