ההצעה המדינית הרשמית האחרונה של ישראל, אולמרט לאבו-מאזן, כללה מדינה פלשתינאית עצמאית, בירתה – מזרח ירושלים וקליטת מספר "סמלי" של "פליטים". יש למחוק הצעה זו
הפעם האחרונה, שבה ישראל הציגה באופן רשמי הצעה מדינית, הייתה הצעתו של אולמרט לאבו-מאזן. הייתה זו הצעה למדינה פלשתינאית עצמאית, על בסיס קווי 4.6.67 (עם "תיקוני גבול" הדדיים קלים) ובירתה – מזרח ירושלים וכן קליטת מספר "סמלי" של "פליטים", כלומר, תחילת לגיטימציה ישראלית לטענת "זכות" ה"שיבה".
הדבר הטוב היחיד בהצעה היה העובדה שהיא נדחתה. הייתה זו הצעה הרפתקנית, מסוכנת, המסכנת את ישראל ואת האינטרסים האסטרטגיים שלה.
על אף הזמן הרב שחלף מאז, וחרף העובדה שהפלשתינאים דחו את ההצעה, מעצם העובדה שמאז לא הוצגה אף עמדה ישראלית אחרת, זוהי העמדה הישראלית האחרונה, שנתפסת כנקודת המוצא למו"מ בין ישראל לפלשתינאים, אם יתחדש בעתיד.
את ההצעה הזאת יש למחוק. למחוק, כלומר לא רק להסתמך על כך שהפלשתינאים דחו אותה וניתן להטיל עליהם את אשמת הסרבנות, אלא לגבש עמדה ישראלית רשמית חדשה. העמדה הזאת צריכה להיות שונה לחלוטין מרוח הצעותיהם של אהוד ברק ואהוד אולמרט ומעמדות נתניהו-לבני במו"מ על תכנית קרי.
בסיס הקונצנזוס הלאומי
מן הראוי הוא שישראל תגבש מחדש תפיסה מדינית, המבוססת על מה שהיה הקונצנזוס הלאומי, עד אהוד ברק. מי שהיטיב לבטא אותו היה רבין, בנאומו האחרון בכנסת, ערב הרצח, בו הציג את מורשתו המדינית שכותרתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". תוכן העמדה היה הקווים האדומים במו"מ על הסכם הקבע ובהם ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן, במובן הרחב של המושג, (כלומר כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית), תהיה ישראלית ויחוזקו גושי היישובים הישראליים ביהודה ושומרון. יש לציין, שכאשר פירט רבין את האזורים שעליהם נעמוד במו"מ, הוא הוסיף שתי מילים נוספות, "לא כולם", כלומר יש אזורים נוספים שעליהם היה בכוונתו לעמוד.
רבין, בנאומו האחרון בכנסת, ערב הרצח, הציג את מורשתו המדינית שכותרתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן, תהיה ישראלית ויחוזקו גושי היישובים הישראליים ביהודה ושומרון
העקרונות הללו הם בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, שאותה ריסק אהוד ברק, בלכתו לקמפ-דיוויד בשנת 2000, כשהפך כל "לאו" של רבין ל"הן". כיוון שגם הצעתו של ברק, גם הצעת אולמרט, גם "מתווה קלינטון" וגם "תכנית קרי" נדחו בידי הפלשתינאים, הגיעה השעה לחזור לבסיס הקונצנזוס הלאומי. אולם הפעם, בדרך שתעגן אותו באופן מהותי ומשמעותי, באמצעות סיפוח לריבונות ישראלית, כלומר החלת החוק והמשפט הישראלי על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות.
מי כמונו, תושבי הגולן, יודעים עד כמה חשובה הריבונות על שטח שבעבר הוגדר כ"מוחזק". חוק הגולן (1981) הפך את הגולן לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל לכל דבר ועניין ואותנו – לאזרחים שווי זכויות במדינתנו. מן הראוי שכך יהיה גם בגושי ההתיישבות ובבקעת הירדן.
למעלה מ-37 שנים חלפו בין חוק הגולן לבין ההכרה האמריקנית בו. לאורך כל השנים, הכרה בין-לאומית בריבונותנו על הגולן נראתה כחלום בלתי מציאותי.
סיפוח שהוא הצהרה
רבים הסיכויים, שהממשל שהכיר בריבונותנו על הגולן, יכיר גם בריבונות שנחיל על בקעת הירדן רבתי ועל גושי היישובים. הפעם, בלי שנמתין 37 שנים. מדינאות אמתית היא היכולת לנצל שעות כושר לקידום מצבה המדיני של ישראל. ממשל טראמפ מהווה חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית ציונית של סיפוח בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות לריבונות ישראל. מן הראוי הוא שלא נחמיץ את ההזדמנות.
כאשר אני מדבר על גושי היישובים, אני משתמש במושג אמורפי. תחת הכותרת הכללית הזאת, יש מנעד רחב של אפשרויות, החל בגישה המצמצמת, שהופיעה גם בהצעות ברק ואולמרט (אך תמורתה הוצע פיצוי לפלשתינאים בדמות שטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", במסגרת "חילופי שטחים") ועד גישה מרחיבה הרבה יותר. אני דוגל בהגדרה המרחיבה. אם נלך למהלך של סיפוח, ראוי להגיע להסכמה רחבה על הגדרת גושי ההתיישבות.
סיפוח חלק משטחי יו"ש אינו רק הצהרה על השטחים שנספח, אלא גם על השטחים שלא נספח. יש בכך אמירה, ששטחים אלה פתוחים למו"מ על גבול השלום, ברגע שיהיה פרטנר ירדני-פלשתינאי לשלום אמת, המבוסס על פשרה.
ומה באשר ליישובים המבודדים שמחוץ לגושים? כל עוד אין שלום, אין כמובן מקום לדיון על קיומם ויש לאפשר בהם את החיים הנורמליים. אם וכאשר נדון בשלום אמת, ברור שעקירת יישובים יהודים, או ערבים, סותרת את עצם המושג שלום. אם יהיה הסכם שלום, יוכלו אותם יישובים לבחור בין מעבר לגוש ההתיישבות הקרוב שיסופח לישראל, או להישאר על מכונם, תחת ריבונות זרה.
אני מאמין, שסיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הוא צעד שיחזק את מדינת ישראל, את ריבונותה, את ביטחונה ויחדש את ההסכמה הלאומית הרחבה. צעד כזה עשוי להיות הבסיס המדיני לממשלת אחדות לאומית שבמרכזה כחול-לבן והליכוד.
