על פי "חוק הדתיים הסרוגים", השיח שמתחיל במתכון, נמשך מיד לחיפוש ומציאת קרבת משפחה. משם, זה כבר יכול לעוף עד לעניינים הכי פרטיים
"תגידי", היא שואלת אותי בעדינות מתנצלת, "אולי את נותנת לי את המתכון של העוגיות המופלאות האלה? עוגיות הטחינה שלך, אני יודעת שזה בטח לא מקובל לתת מתכונים לאורחים, אבל הן ממש מעולות".
היא מחמיאה לי ואני ישר נמסה, כי מי מאתנו לא אוהב מחמאות.
"בטח", אני אומרת לה בשמחה, "אתן לך את המתכון וגם עוגיות לדרך", אני מבטיחה לה. אני מביאה ריבוע נייר, כותבת לה את המתכון ותוך כדי היא שואלת: "מתי יש לך זמן לאפות את העוגות וכמה ילדים יש לך?"
אני מספרת לה על הילדים, משוויצה בתמונות, מתלהבת שהגדולה כבר בת 19 בשירות לאומי, הקטנה בכיתה ג'.
"אז איך את יכולה גם וגם, את עובדת קשה", היא קובעת ומזכירה לי מיד את אימא שלי, שתמיד דואגת שאני עובדת קשה מדי, למרות שאני תמיד מתקשרת אליה ב-16:00, להודיע שהגעתי הביתה ואני אפילו נחה קצת. אבל ככה זה אימהות, תמיד דואגות. גם אני הפכתי לקצת כזאת לילדיי.
אנחנו ממשיכות לקשקש ואני מספרת לה שאני עושה עוד כמה דברים תוך כדי ושיש לי עוד כמה דברים שמתחשק לי לעשות ואני רואה את הדאגה בעיניה.
"בואי, שבי, תנוחי קצת, נשתה קפה יחד", היא מזמינה אותי.
ליד: אני מכינה לנו שני הפוכים קטנים ומתיישבת לידה. אנחנו מקשקשות על מתכונים וילדים, הנכדים שלה בגיל של הילדים שלי. תוך כדי השיחה, אנחנו מגיעות ל"חוק הדתיים הסרוגים": בכל מקום, תמצא איזה דוס שקשור אליך איכשהו
אני מכינה לנו שני הפוכים קטנים ומתיישבת לידה. אנחנו מקשקשות על מתכונים וילדים, הנכדים שלה בגיל של הילדים שלי. תוך כדי השיחה, אנחנו מגיעות ל"חוק הדתיים הסרוגים": בכל מקום, תמצא איזה דוס שקשור אליך איכשהו. אנחנו מגלות קרבת משפחה דרך אחת הבנות-דודה שלי, שנשואה לקרוב משפחה שלה ואז היא נפתחת יותר ומספרת לי על בעלה הראשון, שנפטר לפני שנים מסרטן.
היא מספרת לי על ארבע שנים קשות של המחלה, שטיפלה בו במסירות, שחוותה כאב גדול לראות אותו הולך ודועך ואחר כך, כשכבר לא היה, התקשתה להאמין שהשאיר אותה לבדה. באותה נשימה, היא מציגה לי את הבעל השני שלה, זה שלצדה ומספרת על הבדידות שחוותה לפני שהכירה אותו. הילדים שלה מאוד השתדלו, היא מספרת, אבל הבדידות הייתה קשה לה. בשנים הראשונות, היא התנגדה להיכרויות, כאילו הרגישה שהיא בוגדת בבעלה המת, שאותו כל כך אהבה. אבל כשהבינה שהיא הופכת למעמסה על המשפחה, התרצה והסכימה להכיר.
"כשכבר רציתי, הוא הגיע ממש כמו נסיך על סוס", היא מחייכת אליו ברוך ומלטפת את ידו. גם הוא, יש לו סיפור. היא מסתכלת עליו, מבקשת את אישורו לספר.
"עזבי", הוא אומר לה, "העמסת עליה מדי ליום אחד. העיקר שאנחנו מאושרים עכשיו", הוא מסכם.
"אסור להתייאש", הוא ממשיך, "החיים לא נעצרים, כשקורה לנו אסון, אז אנחנו דבקים בחיים ועושים חיים. אני מרגיש שנעשה לי נס שמצאתי אותה, וגם תדעי לך, שהיא האופה הכי טובה שיש", הוא מחמיא לה ואני רואה להם בעיניים את האהבה הגדולה שהם רוחשים אחד לשני. הם מסיימים את הקפה היא מעניקה לי חיבוק חם ומבקשת:
"תבטיחי לי שלא תעבדי כל כך קשה. תשמרי על עצמך", היא דורשת.
"אני אשתדל", אני אומרת לה עם קריצה. היא מזכירה לי את העוגיות שהבטחתי והם יוצאים שלובי זרועות. אני מחייכת לעצמי, איזה יופי שהחיים ממשיכים ודברים מסתדרים לטובה, גם כשנראה שהכול חשוך. אז אני קצת כועסת על עצמי, על הימים והשעות שאני מבזבזת, כשקצת קשה וכשהדברים לא ממש מסתדרים לי כמו שאני רוצה. פרופורציות, יעלי פרופורציות… אני מזכירה לעצמי ואומרת בקול: "תראי, איזה יופי, איך הם לא נותנים לעצמם ליפול. מכל מלמדיי השכלתי והחיים חזקים מהכול".
אז הנה לכם מתכון לעוגיות הטחינה המופלאות שלי. תיהנו גם אתם ואל תשכחו: הכול בפרופורציות ותהיו שמחים.
200 גר חמאה רכה
3/4 כוס סוכר חם
3/4 כוס סוכר לבן
כוס טחינה גולמית
3 כוסות קמח לא מלאות
שקית אבקת אפייה
ללוש עם וו-גיטרה במיקסר את החמאה, הסוכר והטחינה, להוסיף קמח ואבקת אפייה וללוש. ליצור כדורים ולהניח על תבנית מרווחים.
לאפות בתנור שחומם מראש כ-20 דקות.
כשהעוגיות משחימות, להוציא, לצנן, לפזר אבקת סוכר ולשמור בקופסה סגורה.
