קו העירוב הוא הקו המתוח מסביב ליישוב, ההופך אותו לרשות אחת ומאפשר בזה טלטול חפצים (מסוימים) בשבת בתחומו. גמזו בלוז בנד היא להקה נהדרת, שמנגנת הרבה בלוז ועוד כמה דברים.
גילוי נאות: בידוע הוא, שגם אני, הקטן, מתכנן בחלומותיי הפרועים לצקת איזה תוכן לתוך דיסק. מאחר שאני והלהקה מקליטים באותו אולפן שהחבר'ה מגמזו עשו חלק מהעבודה, שמעתי עליהם בעבר וחשש גדול החל מתגנב בשורשי גרביי, שמא יקדימוני אלה, שהרי החומרים נושקים אלה באלה ואינם אחד, אבל קרובים.
"מעבר לקו העירוב" לוקח את המאזין בקפיצות גדולות מעניין לעניין. זה מעניין, מרתק ומושך לשמוע עוד. ועוד. זהו עיסוק במקורות (תנ"ך, תלמוד, קפקא) לרוב בשפה של ימינו, עם קריצה ועם בלוז. מצד שני, יש פה גם שירים והרהורים שלא קשורים ישירות לתורת משה והמשכיה וגם הם יפים מספיק.
אסף קרסיק, הכותב והסולן, פותח בהליכות מפוזרות דעת ומעלות זיכרונות עד רשב"י, לוקח שיר על אם סיסרא, קופץ משם לבלדה על רב רחומי ואשתו, פנייה חדה לקפקא 1915 ואז מהרהוריו של איש עתי. בבית המקדש, ביום הכיפורים היו לוקחים שעיר (לעזאזל) ומשלחים אותו למדבר בידי איש עתי. נגמר זה, עוברים לשיר עממי "א סוכלה א קליינע", סוכה קטנה, מושר ביידיש. אחר כך שמחת בית השואבה בלוז, אנחנו סביב תשרי פה ואז שני שירים "כלליים". הגענו לפורים והבלדה המופלאה על רבה ורבי זירא, בלוז ליום שבת ("את ביתי בניתי מעבר לקו העירוב") ומסתיים ב"ובלילה".
יש פה הרבה מהכול, אבל קצת לא מגובש ולא ממוקד, לא שהגִמזואים חייבים משהו למישהו בענייני גיבוש ומיקוד. יכול להיות שהגיע הזמן להוציא אלבום ונכנס אליו כל מה שהיה במגרה באותו זמן וגם זה בסדר גמור.
הכול כתוב בטוב טעם, מולחן לעילא א-לה-בלוז וגם פולק וקאנטרי. עיבודים מעולים, כולל חצוצרה וכלי מיתר, הגשה מצוינת של הסולן וכל הלהקה משתתפת בשירה וקולות. להקה משפחתית ברובה: קרסיק, יעל מוצירי-קרסיק, אהוד קרסיק, ניר מוצירי וגם דביר שפיגל, ואלון פנר טסלר.
אלא שבסופה של חוויית ההאזנה, בהחלט חוויה, ואגב הגילוי הנאות, עדיין יכולתי לשאול: אוקיי, נשמע מצוין, אבל לאן כל זה הולך? יש איזה ליין חצוצרה שלקח לי את הלב וב"בלוז ליום שבת", קרסיק שר "הלך יחף בשדה המוֹזהב" והחסיר לי פעימה עם האזכור למאירק'ה – אבל מה זה אומר כל זה? כלומר, חוץ מלהתוודע לטקסטים עצמם?
למשל: הסיפור על רבה ורבי זירא, מסכת מגילה פרק ז' עמוד ב' – בא רבי זירא לביתו של רבה לסעודת פורים. אכלו ושתו ושתו עד שהשתכרו כליל. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, כשהתעורר מיינו והתברר לו מה עשה, זעק וביקש רחמים וחזר רבי זירא לחיים. יפה. בפורים שלאחר כך, שוב הזמין רבה את רבי זירא לסעודת פורים ושתייה כדת, בהדי הדדי. נזכר רבי זירא בקורות אותו בפורים הקודם ואמר לרבה: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.
הסיפור הזה מסופר ומושר, באמת, בחן שאין לו סוף. אבל היי, בוא נמשיך רגע. מה זה אומר כל זה חוץ משאין לסמוך על הנס? מה בנוגע לקצת הלאה? מה לומדים מזה? לאן זה מתפתח? קח אותנו הלאה, קרסיק.
