מי אמר שבשביל לצפות בהצגת תיאטרון איכותית צריך לנסוע עד חיפה? מסתבר שכאן, בקצרין, מתחת לאף של כולנו, קם לו תיאטרון קהילתי איכותי, עם צוות שחקנים מוכשר ובמאית אדירה. את החוויות מההצגה "הבית ברחוב ישראלי" ניתן לסכם בקצרה: הפסדתם
יום חמישי בערב, אני ובת זוגי מתלבשים יפה, אבל לא מהודר מדי, ויוצאים אל אולם התרבות בקצרין. שם, תתקיים ההצגה "הבית ברחוב ישראלי" מבית היוצר של התיאטרון הקהילתי בקצרין.
אנחנו מגיעים לאולם התרבות. בכניסה לאולם, קופה מאולתרת. שולחן קטן ומאחוריו יושב גבר לא נאה במיוחד, זקן פראי במקצת, שיערו מדובלל, נראה כמו נווד שהחליט לשנות כיוון ולהפוך לקופאי. מאוחר יותר גיליתי כי זהו רכז התרבות החדש במתנ"ס… שילמתי 40 שקלים עבור שני כרטיסים (אשתי אף פעם לא משלמת, היא רק מעמידה פנים שהיא מוציאה את הארנק כאילו אנחנו בדייט ראשון), סכום סמלי בהחלט להצגת תיאטרון ונכנסנו שנינו פנימה. האולם כמעט מלא עד אפס מקום ובכל זאת – לא איחרנו. המיזוג פועל בעוצמה ומשחרר אנחת רווחה מכל אלה אשר נמלטו מהחום השרבי. מוסיקה נעימה מתנגנת, התפאורה יפה ועומדת איתן על הבמה, מחכה שמישהו כבר ישתמש בה כרקע, וכולם מחכים לאות הפתיחה.
האולם אט אט מתמלא כמעט עד אפס מקום, מקומות אחדים נותרים ריקים, יתומים. אותם אנשים שלא הספיקו להגיע לא יודעים עדיין מה הם מפסידים… החושך יורד, מוסיקת הרקע מתחלפת והנה מתחילה ההצגה. שקט שורר באולם. לא אספר לכם את העלילה במלואה על מנת לא להרוס לכם במידה וההצגה תעלה שוב (וכדאי מאוד שהיא תעלה!) אך אגלה לכם כי "הבית בחוב ישראלי" מספר בכלליות על בניין המיועד להריסה לטובת בניית קניון – ממש סיפור קפיטליסטי מהחיים, ומאחורי סיפור המסגרת הזה, ההצגה נכנסת לכל דירה ומספרת סיפורים קטנים מהחיים, של כולנו. אישה הממתינה בקוצר רוח למותו של בעלה, אם שמוטרפת מדאגה לאחר שבנה ברח מהבית, גבר שאשתו בוגדת בו עם המורה שלה לקרטה, בן בגילאי ה- 30 הנגעל מאמו המזדקנת, מורה בודדה המשוכנעת כי היא מרכז העולם, גבר שבתו מנהלת רומן עם חברו הטוב ביותר, אלמנה נרגנת המסרבת ליהנות מהחיים ומעדיפה לשקוע ביגונה ובהמתנה אין סופית לבנה שאף פעם לא יבוא, זוג אשר מפרק את האירוסין ברגע האחרון, שליח אשר נאלץ לבשר לאחד השכנים על מות אשתו ומקבל תגובה בלתי צפויה, וספר אחד זקן המוצא את ערגונותיו בגידול ירקות שורש – פסיפס של סיפורים נוגעים ללב ומצחיקים כאחד ויותר מכל – פשוט ישראלים.
כשהמסך ירד כל הקהל הריע. מחיאות הכפיים לא פסקו במשך דקות אחדות. מנהלת המתנ"ס, ליאת אלרט, והנווד שנטען שהוא רכז התרבות החדש עלו לבמה וחילקו פרחים. הקהל היה באקסטזה. אני רציתי פשוט לנתר אל הבמה ולחבק את השחקנים כולם. מזל שבת זוגי היתה לידי, היא לעולם לא היתה סולחת לי על זה.
נהדר לדעת שבשביל לצפות בהצגת תיאטרון איכותית אין צורך לנסוע עד חיפה. כאן, מתחת לאף של כולנו, קם לו תיאטרון קהילתי איכותי, עם צוות שחקנים מוכשר המגיע מתוך הקהילה כשעל כולם מנצחת בגאון במאית אדירה. וזה אולי המקום לציין את כל הנוגעים בדבר:
שחקנים: הדס איתן, ארנון ברעם, אפי בשן, יוסי גולן, סילביה גוטפריד, נטלי גטה, יותם ג'רבי, אורי דביר, נורית מאירוביץ', יוסי מוסקוביץ', אלכסנדר סלוצקי ושרון צפניה.
תפאורה: אוליסיה קזיק (בסיועו של מאיר אמסלם)
תאורה והגברה: מולי יערי שירה חדשה
פסקול: פאוזה אולפני הקלטה
במאית: רונית אוחנה
וכמובן מגיע המון קרדיט לרכזת התרבות המתחלפת, שליוותה את התיאטרון הקהילתי לאורך כל השנה – ליבי גולן.
הבה נקווה כי זהו תחילתו של תהליך מופלא – תיאטרון מקומי פעיל בקצרין.
