השבוע נערוך היכרות עם הגבעולים הגבוהים האלו, המלאים כל אחד לכל אורכו בפרחים יפהפיים בצבעי כחול עמוק. קוראים להם – תורמוסים, פינה בטבע – סיפורים מהטבע החי, הצומח והדומם של רמת הגולן
תורמוס ההרים הוא צמח חד-שנתי ממשפחת הקטניות הגדולה. כן, זו שכוללת גם את האפונה והחומוס וגם מינים כמו כליל החורש ואפילו אספסת ותלתן. לא רק שזו המשפחה הכי גדולה בישראל, זו גם המשפחה הכי חשובה בשימוש האדם, לאורך הדורות.
מבנה הפרח של משפחת הקטניות הוא מבנה פרפרני, כאשר לכל פרח ישנם חמישה עלי כותרת, שכל אחד מהם נראה שונה ויש לו גם תפקיד שונה.
עלי הכותרת העליונים נקראים המפרשים ותפקידם העיקרי הוא לפרסם את הגמול שיש לפרח להציע ולהודיע עליו למאביקים פוטנציאליים. בשלושת עלי הכותרת התחתונים, ישנם מפרשים שנמצאים משני צדי הסירה, כאשר בתוך הסירה נחבאים אברי הרבייה.
האבקת התורמוסים נעשית בעיקר על ידי דבורים גדולות, המסוגלות להידחק אל תוך מבנה הפרח הצפוף ותוך כדי הלחיצה משתחרר בעצם גוש קטן של אבקה. הגוש הזה מהווה את הגמול שהפרח מציע והוא משמש מזון עשיר לדבורים.
מה שמעניין אצל התורמוסים הוא שיש להם מנגנון החוסך זמן ואנרגיה אצל המאביקים וכך מגביר את יעילות ההאבקה. לכל פרח אצל התורמוס ישנם שני פסים לבנים לאורך כל מפרש. הפסים האלו בולטים מאוד לעיני דבורים ומזמינים אותן להגיע. כאשר התורמוס מתבגר ועובר את תהליך ההאבקה, מתפשט צבע אדום בפרח וצובע את הפסים הלבנים באדום. דבר זה מאותת למאביקים שפרח זה כבר הואבק והן מדלגות עליו וממשיכות לפרח הבא.
"שולקין אותו שבע פעמים"
חוץ מזה, התורמוס אמנם רעיל מעט, מכיוון שהוא שומר בקנאות על הזרעים הגדולים והעסיסיים שלו, המלאים בחלבון ומזון, אבל הוא גם אכיל, לאחר בישול. חז"ל אפילו נתנו לנו מתכון: "תורמסא שולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה", (ביצה, כ"ה).
אחוזי ההצלחה בנביטה של תורמוס ההרים הם גבוהים ביותר בשל כמות המזון הגדולה בזרע, אך יש גם חיסרון בזה. בשל הגודל והכבדות שלהם, אין להם מנגנון הפצה למרחק גדול והזרעים רק 'נורים' מתוך קליפה התרמיל, למרחק קצר. בשבילנו, זה נהדר. אנחנו מקבלים פריחה של תורמוסים בריכוזים גדולים וצפופים ונהנים מהם כל כך.
בגולן, גדלים עוד שני מינים של תורמוסים שראוי לציין – תורמוס צר-עלים שגדל בבזלות של הגולן ובמזרח הגליל וגם בקרקעות חוליות במישור החוף (מכאן מסיקים שהוא נמנע מקרקע שמכילה גיר) ותורמוס דו-גוני, שהוא מין נדיר ביותר, הגדל בישראל באתרים ספורים בצפון הגולן. בעבר, חשבו שהוא תורמוס תרבותי, שהגיע לכאן עם חיילים סורים שאכלו ממנו ונשארו כמה זרעים, אך כיום, יודעים שהוא מין בר והוא נתון בסכנת הכחדה.
בחרמון, פורח גם תורמוס שעיר.
