חנן בן ארי שיתף ברשת על גירושיו. כל העולם, אשתו ותאורניו הגיבו. אם אנשים היו מודעים לנזק ולפגיעה שיש במילים שלהם, יכול להיות שהם היו משאירים את המחשבות שלהם לעצמם. לא כל מה שאנחנו חושבים אנחנו צריכים להגיד
השבוע, שיתף הזמר חנן בן ארי את עוקביו ברשתות כי הוא ורעייתו התגרשו. מיד אחריו, גם אשתו כתבה על זה משהו ואז כל העולם ואשתו הגיבו ואמרו את דעתם. חלק מהאנשים חיבקו וחיזקו, יש כאלה שכעסו, שביקרו ואמרו את שעל לבם בנושא… להרבה מאוד אנשים היה מה להגיד על הגירושים האלה, על אף שזה לא עניינו של אף אחד. לא נראה לי שזאת הייתה כוונתו של בן ארי, כשפרסם את הידיעה. לא פעם, אנחנו רואים ושומעים אנשים שיש להם מה להגיד על החיים של אחרים וגם על החיים שלנו. זו מין תכונה כזאת של בני אדם. כנראה גם נושא הגירושים של מישהו שאנחנו מכירים נוגע לנו באיזו פינה בלב. בכל זאת, גירושים עם שבעה ילדים ובני זוג שנראים כל כך חמודים ואמן שאנחנו אוהבים לאהוב.
יש כאלה ששומרים את המחשבות שלהם בלב ויש כאלה שמרשים לעצמם להביע את דעתם בקול. בטח גם לכם יצא פעם שמישהו זרק לכם איזו הערה על משהו שאמרתם, או עשיתם וקצת כעסתם על כך. לפעמים, גם אני מוצאת את עצמי אומרת דברים שלא הייתי צריכה להגיד.
השבוע, הייתי בפגישה שדי התכוננתי אליה. חשבתי לעצמי מה אני רוצה להגיד, עשיתי ביני לבין עצמי סימולציות, ניסיתי לחשוב על מה שישאלו אותי והיו לי אחלה של תשובות. לפני הפגישה, שתיתי קפה, הייתי בתחושה שאני מוכנה. אבל רגע לפני שנכנסתי, הרגשתי מין תחושת בטן שכזאת, שערערה אותי ופתאום לא הייתי בטוחה שאני צריכה את הפגישה הזאת, אבל נכנסתי…
מה בעצם היה שם
כשיצאתי, לא ממש חשבתי על מה שאמרתי והמשכתי למשימה הבאה. ביום למחרת, נסעתי נסיעה ארוכה ותוך כדי נהיגה, התחלתי לשחזר את השיחה שהייתה בפגישה. פתאום, קלטתי שלא אמרתי שום דבר ממה שתכננתי להגיד ואפילו אמרתי דברים מיותרים שלא היו צריכים להיאמר בכלל בפגישה שכזאת. דיברתי הרבה מעבר למה שהיה צריך וקצת התאכזבתי מעצמי. זו אומנם לא פעם ראשונה שאני משתפת את שעל לבי, כשזה בסיטואציה לא נכונה, אבל הפעם זה היה קצת מעבֶר. ניסיתי להסביר לעצמי ולנתח למה לא הייתי במיטבי ואיך נסחפתי ככה במילים, למרות שהיו לי תשובות אחרות בראש. פתאום הרגשתי דפיקות לב חזקות כאלה שאני מרגישה כשאני לחוצה והבנתי שטוב לא יצא מהפגישה הזאת.
אחרי שקצת נרגעתי, והפסקתי להלקות את עצמי, חשבתי שבעצם נכנסתי לפגישה במין תחושה כזאת של בלבול וזה כנראה גרם לי שלא לחשוב על המילים שלי ולא להיות בפוקוס. כנראה שלפעמים משהו בתת-מודע שלנו מנהל את מה שאנחנו אומרים ואנחנו אפילו לא שמים לב בזמן אמת.
אבל דווקא מהפגישה הלא-מוצלחת הזאת למדתי הרבה על עצמי ועל הפגישות הבאות שיהיו. חשבתי שממילא הפגישה לא הייתה נכונה לי, אז חצי נחמה… ומטעויות לומדים הכי הרבה וזה דווקא חיזק לי משהו במודעות לגבי עצמי.
ואיך זה קשור לחנן בן ארי? נראה לי שאם אנשים היו מודעים לנזק ולפגיעה שיש במילים שלהם, יכול להיות שהם היו משאירים את המחשבות שלהם לעצמם. לא כל מה שאנחנו חושבים אנחנו צריכים להגיד אנחנו צריכים ללמוד למדוד את המילים שלנו ולחשוב לפני. וכשיש לנו מודעות זה הרבה יותר קל. וכמו שאבא שלי תמיד אומר סייג לחוכמה שתיקה.
