שכול הוא העצב החשוף והכואב ביותר בחברה הישראלית ובעבר, שררה סביבו סולידריות. בשנים האחרונות, אנו עדים לזילות וכרסום גם במעוז אחרון זה של שותפות בחברה בישראל. על איזה בסיס ניתן לעצב מחדש את ההסכמה הלאומית הבסיסית והרחבה? על אילו יסודות רעיוניים ניתן לשקם את הציונות הממלכתית? עיון בספריהם של שי פירון – "ישראל השלישית" וארי שביט – "בית שלישי" חלק א'
לאחר נפילתו בקרב של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, היינו עדים למפגן מכוער של פסטיבל מחולות על דמו של החלל; פסטיבל מאורגן, מתוזמן ומתוזמר היטב, כולל הפיכת ההלוויה להפגנת שנאה, ארס והסתה נגד הממשלה החוקית של ישראל והעומד בראשה. היה זה עוד שפל של השיח המפלג ושל הדה–לגיטימציה לממשלה. אבל המקרה הזה היה חמור מאחרים, כיוון שהשכול היה אחד הנושאים שבהם הצלחנו לשמור על סולידריות לאומית וחברתית ועל אחדות לאומית החזקה יותר מהמחלוקות.
אולם התופעה הזו לא החלה במפגן המכוער אחרי נפילתו של שמואלי והיא לא מצויה בצד אחד של המתרס הפוליטי. בשנים האחרונות, אנו עדים למפגן מכוער של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בטקסים "אלטרנטיביים", שממירים את הסולידריות של עם ישראל, על כל פלגיו וחלקיו, ערב חג העצמאות, בהתייחדות עם זכרם של הנופלים, שבזכותם המדינה קמה ומתקיימת, בסולידריות של חלק מעם ישראל, יחד עם חלק מן האויב, עם הרוגי המלחמות – אלה שנפלו על הגנת המדינה ואלה שנהרגו במלחמה להשמדתה, בעיסה אחת.
שני האירועים האלה, הזורים מלח על העצב החשוף והכואב ביותר בחברה הישראלית, הם המחשה לתהליכים הצנטריפוגליים, המערערים את חישוקי הסולידריות הלאומית, הממלכתיות הישראלית והציונות. התהליכים האלה קיימים בשמאל ובימין, בקרב חילונים ודתיים, או אם לדייק יותר, בקרב דוסופובים וחילונופובים. הם באים לידי ביטוי בקרב מי שמנסים בכוח לפמפם שנאה עדתית ולשלהב יצרים עם אגדות ישראל השנייה. כל התהליכים האלה התעצמו בשנות שלטונו הממושכות של נתניהו, שנהג בשיטת הפרד ומשול, תוך העצמת השסעים והשנאה שמהם הוא נבנה ותוך העדפת האינטרס האישי על הלאומי. גם יריביו לא טמנו ידם בצלחת.
אחד הביטויים הבוטים להתערערות חישוקי הסולידריות הלאומית, היא המרתה בסולידריות גלובלית, של אנשי שמאל וימין בישראל, עם השמאל הגלובלי והימין הגלובלי, כולל עם גורמים אנטישמיים בימין ובשמאל הרדיקלי, באירופה וארה"ב.
התהליכים הצנטריפוגליים הללו עלולים לפורר את החברה הישראלית ולכן הם איום של ממש על עתידה של מדינת ישראל. אני משוכנע, שהרוב הדומם בעם ישראל אינו חלק מאותם תהליכים, אולם קולו אינו נשמע. הקיצונים נותנים את הטון והרשתות החברתיות מעצימות את ההקצנה.
בן גוריון: חזון מול מציאות
מול התהליכים הללו, ראוי לחולל מהלך נגדי, של שיקום הציונות הממלכתית בישראל. זו אולי המשימה הגדולה ביותר של דורנו.
איך עושים זאת? על איזה בסיס ניתן לעצב מחדש את ההסכמה הלאומית הבסיסית והרחבה? על אילו יסודות רעיוניים ניתן לשקם את הציונות הממלכתית?
"בית יוצר ישראלי" היא סדרת ספרים, בהוצאת "ידיעות ספרים", העוסקת בדיוק בשאלות הללו. יצאו בה שני הספרים הראשונים, ספרו של הרב שי פירון – "ישראל השלישית" וספרו של ארי שביט – "בית שלישי".
שני הספרים מתמודדים עם הבעיה הזאת, המדירה, בצדק, שינה מעיני כותביהם. יש דמיון רב בין הספרים, אך גם הבדלים ופערים לא מעטים. המשותף להם הוא הניסיון לשקם את הממלכתיות הציונית. בעיניי, החשיבות של הספרים הללו הוא עצם הניסיון לגבש שיח חלופי, שאינו מסתפק בקריאה לסובלנות וקבלת האחר, אלא בניסיון למצוא את הדרך הקונסטרוקטיבית לבינוי מחדש של האומה, בניגוד לתהליכי ההיפרדות וההתפוררות.
הגיבור המרכזי של שני הספרים הוא דוד בן גוריון. שניהם מצדיעים למנהיגותו רבת–ההשראה ולחזון הממלכתי שלו, שעיצב את המדינה ואיחד את האומה, בעשרות השנים הראשונות לקיומה. דא עקא, שניהם מצביעים על הכשלים בדרכו הממלכתית
הגיבור המרכזי של שני הספרים הוא דוד בן גוריון. שניהם מצדיעים למנהיגותו רבת–ההשראה ולחזון הממלכתי שלו, שעיצב את המדינה ואיחד את האומה, על אף כל המחלוקות הפוליטיות בתוכה, בעשרות השנים הראשונות לקיומה. דא עקא, שניהם מצביעים, כל אחד מנקודת ראותו, על הכשלים בדרכו הממלכתית, שהיו זרעי הפורענות שהביאו להתפוררותה של הממלכתיות ולמרד בה מצד גורמים רבים. שניהם מציעים הצעות לתיקון החברה הישראלית ולשיקומה של מדינת ישראל, באמצעות גיבוש ממלכתיות חדשה.
* * *
הדרך ששי פירון מציע היא שיקום הממלכתיות באמצעות חיבורה עם המסורתיות. לטענתו, הממלכתיות הבן–גוריונית היטיבה לקבץ את נידחי ישראל מארבע קצוות תבל ולעצב אומה, אולם היה בה ממד דורסני שהחניק תרבויות, פגע במסורתיות וטשטש זהויות. היא הציבה את טובת הכלל מעל הדבקות באמונות ודעות, כולל של מפלגתו ותנועתו, אולם היא לא ראתה אנשים, לא ראתה את צרכי בני האדם. לטענת פירון, יש לגבש ממלכתיות חדשה ומסורתיות חדשה ולשלב בין שתיהן.
פירון יוצא נגד המואסים בממלכתיות, הרואים בה תפיסת עולם מיושנת, שהליברליזם, הנאורות ותפיסה תרבותית גלובלית אינם יכולים לדור עמה בכפיפה אחת, כי היא מקדשת את המקום, את הקהילה, את בני העם ומעניקה לכאורה עדיפות ליחד על פני היחיד. אכן, "הממלכתיות מציבה ערכים מקודשים, בתקופה שבה נהוג לערער ולהרהר על כל מוסכמה בת אלפיים שנים. אל מול התפרצותן של תפיסות המקדשות את חירות הפרט ואת האינדיבידואליזם, מבקשת הממלכתיות לקדש את היחד ולהעמיק את מקומו של השגב, הרז וההוד הלאומי".
אך הוא שולל את הניסיון להציג ערכים אלה כסותרים את האינדיבידואליזם ואת חירות הפרט. שי פירון מציג תמונה שבה השמאל והימין בישראל פרמו את הממלכתיות. שני הצדדים, הוא טוען, "מנצלים את חסרונותיה של הממלכתיות של ימי בראשית. במקום לתקנה ולהתאימה, הם פועלים לפירוקה".
המשך יבוא
