תמר אשל הלכה השבוע לעולמה, בגיל 102. הייתה מן הנצים במפלגת העבודה, הצביעה בעד חוק הגולן, הצטרפה ל"דרך השלישית" ולמל"ג ותמיד נשארה נאמנה לעקרונותיה. כאשר דיברה – כולם שתקו והאזינו. יהי זכרה ברוך
צילום: ויקיפדיה
כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, החליטה סיעת המערך להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמתית הייתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.
תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק הייתה בעבורה מובנת מאליה ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא הייתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ–עוז, אף הוא מהמערך. היא הייתה תמיד מן הנצים במפלגתה.
הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90'. כשהקמנו את "הדרך השלישית", תחילה כתנועה חוץ–פרלמנטרית, תמר התייצבה והייתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו אתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה אתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף הייתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת "הדרך השלישית" לכנסת.
באותם ימים, הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והייתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ–דיוויד, תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה והייתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.
היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, מנהיגה פמיניסטית ברמה הבין–לאומית ואקטיביסטית ציונית–נצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעלייה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח "תכנית אלון"
כל חייה – קודש לעם ולמדינה
אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי, בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבין–לאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית–נצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעלייה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח "תכנית אלון".
הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה לפני שש שנים. ארגנתי כנס משותף של "מרכז מורשת מנחם בגין" ו"מכון שמיר למחקר", לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע.
בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך אתה ריאיון מקיף. היא הייתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד וממש שמחתי לצפות בריאיון עמה.
כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא הייתה אחייניתו של אבשלום פיינברג, איש ניל"י. מאז נעוריה, הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגִני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת.
לאחר פרישתה, הייתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים.
יהי זכרה ברוך!
