או שתיים, לא יותר מזה… מכירים את זה, שמישהו, לא עלינו, חלה במחלה קשה ופתאום האנשים קצת מתרחקים? אל תתרחקו. תתקשרו. תבקרו. תשלחו משהו קטן. הם צריכים, יותר מתמיד, את תשומת הלב הזאת
לאחרונה, קראתי בפייסבוק שני פוסטים שכתבו אנשים שונים. אישה שחולה בסרטן ואב לבת שחולה, לצערנו. שניהם שיתפו בקושי ובתחושות שלהם. הם מרגישים שמאז גילוי המחלה, אנשים קצת מתרחקים, כאילו חוששים מהם ופחות מתקשרים ומתעניינים ולא מבקרים. הם סיפרו על מעין תחושה של בדידות שנוספה לתחושות הקשות שממילא מביאה אתה ההתמודדות עם המחלה. שניהם הדגישו שהסרטן לא מידבק, מה שברור לכולם ושהם ישמחו שאנשים יחזרו להיות בקשר, יתעניינו ויבקרו.
יכולתי להבין על מה הם מדברים. אני מכירה את החשש הזה, שאולי במצב של מחלה, או משבר, אנשים מעדיפים שלא יפריעו ושלא יציקו להם. אבל האמת היא שזה משתנה מאדם לאדם. לכל אחד יש העדפות וצרכים ודרכים להתמודד, אבל ממה שאני שומעת ומרגישה, כשנמצאים במצוקה, חיבוק, גם וירטואלי, יכול לחולל פלאים. לפעמים, אנשים לא מודעים לזה, או שהם גם עסוקים ביום–יום שלהם ולא מוצאים את הפניוּת והזמן.
הפוסטים האלו שקראתי היו חשופים ומאוד חשובים כדי להדהד לי וגם לאחרים תזכורת לתודעה – לעובדה שכולנו זקוקים לתשומת לב, למילה טובה ולעידוד, לאו דווקא בעת מחלה. לפעמים, אנשים עוברים משבר בחיים. הודעת התעניינות, חפיסת שוקולד, או משהו קטן, יכולים לעשות להם טוב, לשפר את מצב הרוח ולתת הרגשה טובה שהם לא לבד. אני זוכרת תקופה משבר שעברתי ואת האנשים שעטפו אותי, התעניינו ואמרו מילה טובה, פינקו, חיממו לי את הלב, מילאו את הנשמה, נתנו לי כוחות והטעינו אותי באנרגיות טובות.
שליח טוב
השבוע נחגגו ברוב עם שתי הילולות – אחת לרבי מאיר בעל הנס, בטבריה והשנייה לרבי שמעון בר יוחאי, במירון. אי אפשר שלא להיזכר באסון הנורא משנה שעברה במירון, אסון שזעזע את כולנו, ערב שבת עם כל כך הרבה הרוגים ופצועים. אני זוכרת את ההתגייסות של כל העם לתרומות דם ודאגה לפצועים. יש לנו עם נפלא. כשקוראים לו לעזרה, הוא נרתם במלא העוצמה. פשוט, לפעמים, כשלא מבקשים, זה לא ברור אם רוצים וצריכים עזרה.
שנה אחרי האסון, נראה כאילו אולי קצת שכחנו. בעת כתיבת שורות אלו, אני שומעת שההר יתמלא גם השנה ויצטופפו בו רבים שרוצים לקיים את המסורת ולפקוד את קברו של הצדיק. הייתי חושבת שאולי האסון משנה שעברה יעורר פחד ואנשים לא ירצו להצטופף במקום כזה. מסתבר שאנשים יגיעו בהמוניהם. הם יגיעו כי הם מאמינים בתפילה על הקבר הקדוש ביום הזה והם לא רוצים לוותר על ההזדמנות הזאת, למרות שהם מודעים למגבלות המקום והצפיפות. מניחה שיהיו גם רבים שיוותרו.
לא פעם, יוצא לי לחשוב על הצורך הזה שלי ושל רבים לתפילה על קברי הצדיקים. אני מחפשת כנראה מקום תפילה, משהו להיאחז בו עם איזה שליח טוב, שיעביר את הבקשה והתפילה לבורא העולם. לכולנו יש על מה להתפלל, לבקש ולהודות. הרגשתי השבוע את ההילה של ימי ההילולות לרבי מאיר ורבי שמעון. אני לא נוסעת להילולות, כי אני לא אוהבת את הצפיפות, אבל הדלקתי נר, התפללתי, ביקשתי ואיחלתי החלמה מהירה לכל החולים וגם לאלו שסיפרתי עליהם בתחילת הטור.
הטור הזה מוקדש להם ולכל מי שזקוק לתפילה, לברכה להחלמה מהירה. תתפללו על כל חולי ישראל ואם יש לכם חברים, בני משפחה, שמישהו במשפחה שלהם חולה, תדעו שהם מחכים שתתעניינו, שתשלחו הודעה, או משהו מתוק ובע"ה, שיישמעו כל תפילותינו ובקשותינו אמן. רפואה שלמה ובריאות איתנה לכל החולים וחיזוקים לבני המשפחה.
