מאבק ציבורי של אזרחים על נושאים שבנפשם הוא דבר חיובי מאוד וראוי לשבח ולעידוד. זהו ביטוי לאכפתיות ולרצון לתיקון. זוהי נשמת אפה של דמוקרטיה, אולם, לצד המהות, אופן ניהול המחלוקת חשוב מאוד אף הוא
הקרע בחברה הישראלית הוא איום קיומי על המדינה.
חובה לתת לכך מענה, באמצעות מהלך גדול לגיבוש הסכמה לאומית רחבה בנושאים המרכזיים שבסדר היום הלאומי.
אולם הקרע אינו נובע רק מהמחלוקות, אלא גם מאופן ניהול המחלוקת, הן במערכת הפוליטית והן במישור החוץ-פרלמנטרי – המחאה הציבורית.
מאבק ציבורי של אזרחים על נושאים שבנפשם הוא דבר חיובי מאוד וראוי לשבח ולעידוד. זהו ביטוי לאכפתיות ולרצון לתיקון. זוהי נשמת אפה של דמוקרטיה. כל מאבק הוא מאבק צודק על עניין צודק, לפחות בעיני הנאבק והשאיפה לצדק היא יסוד מוסד ביהדות.
אולם מאבקים עלולים לגלוש לאנרכיה, להרס ציבורי ולאלימות ולסכן את לכידותה של חברה ואף את קיומה.
כפי שיש לחתור להסכמה לאומית באשר לתכנים, ראוי לחתור להסכמה לאומית על כללי המשחק, הן הפוליטיים והן החוץ-פרלמנטריים. יש לקבוע, בהסכמה רחבה, את הקווים האדומים למחאה.
הייתי שותף למאבקים ציבוריים רבים. בשנות ה-90' של המאה שעברה, הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הנהגת המאבק על הגולן – "העם עם הגולן". באותו מאבק, עיצבתי את השקפת עולמי באשר לאופי הראוי למאבק. העקרונות שאני מציג כאן היו עקרונות המאבק והוכח שזו דרך אפקטיבית שניתן להשיג בה ניצחון, כפי שאנו השגנו.
אף שמבחינתנו היה זה לא פחות ממאבק על עצם קיומנו, נהגנו בו באחריות לאומית.
עקרונות למאבק ציבורי
מאבק ציבורי נועד להשפיע על הציבור הרחב ועל מקבלי ההחלטות.
מאבק ציבורי הוא כלי חיוני בידי האזרחים בדמוקרטיה. כל מאבק צריך להיעשות במסגרת כללי הדמוקרטיה, מתוך אחריות לאומית ובלי לשבור את הכלים החיוניים לקיומה של חברה ומדינה.
מאבק ציבורי יעשה על פי חוק, כלומר, בלי לעבור על החוק.
במאבק ציבורי, אין מקום לאלימות, פיזית ומילולית ולא לאיומים באלימות.
במאבק ציבורי, אין מקום לחסימת כבישים, ללא אישור המשטרה. הכביש הוא נתיב תחבורה השייך לכלל הציבור, ואין זכות למפגינים להפקיע אותו בכוח הזרוע מדי הציבור – למאבקם.
במאבק ציבורי, אין מקום לרדיפה אישית של מנהיגים, נבחרי ציבור ואנשי השירות הציבורי – להפגנות ליד בתיהם ולרדיפה אחריהם לבתי כנסת, מסעדות, מספרות וכן הלאה. אין כל הצדקה לפגוע באורח חייהם של שכני איש הציבור, בחיי משפחתו של המנהיג וגם למנהיג עצמו זכות לחיים פרטיים.
ההפגנות צריכות להיעשות במרחב הציבורי – בכיכרות הערים ומול מוסדות המדינה, כמו הכנסת, הממשלה וכד'.
אציין, שמעבר לצד העקרוני, יש לאופי המאבק הזה גם יתרון מעשי. כאשר מוחים חוסמים כביש, הם אינם גורמים לאנשים הנפגעים מכך לאהוד אותם ולתמוך במאבקם, אלא להפך, הם משניאים את עצמם ואת הנושא שעליו הם נאבקים על הציבור. הוא הדין בשכניו של איש ציבור, המוטרדים ומופרעים בצעקות המוחים, שלעתים ממררים את חייהם לאורך שבועות, חודשים ושנים.
כמובן שאין כל מקום לצעדים אלימים כלשהם. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", כמאמר יצחק רבין, במילותיו האחרונות.
הגבול שאין לעבור
את הפרת החוק, החסימות וכד' הצבתי כקווים אדומים, אך הם מתגמדים לעומת מה שבעיניי הוא הקו האדום המוחלט, שאני רואה את חומרתו כמעט כמו חומרה של רצח מנהיג – סרבנות בצה"ל, גם אם היא מתכסה בשמות חיבה מכובסים כמו "הפסקת התנדבות", "אי התייצבות" וכד'. הסרבנות היא סכנה של ממש לביטחון המדינה ולקיומה של דמוקרטיה.
סרבנות היא הנפת יד על הדמוקרטיה. בסיס הדמוקרטיה הוא ההכרה בכפיפות המוחלטת של הצבא לממשלה הנבחרת וחובת הציות של הצבא להוראות הדרג המדיני ואת חובתו של כל חייל לציית לפקודות הצבא, כל עוד אין מתנוסס עליהן דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל. כשאזרח יוצא לשירות מילואים פעיל, עליו לציית לפקודות שניתנו בידי ממשלה שנגדה הוא נאבק יום לפני הגיוס וייאבק למחרת השחרור.
סרבנות פורעת את הסדר הדמוקרטי. שימוש בצה"ל כאמצעי לקידום מטרה פוליטית וסרבנות, כאקדח המופנה אל רקתה של הממשלה כדי לסכל את מדיניותה, הם התנקשות בדמוקרטיה ויש להוציא אותם מתחומי הלגיטימיות הציבורית.
ישראל היא אומה במלחמה, היא מוקפת אויבים המאיימים על עצם קיומה. ב-7 באוקטובר, נוכחנו היטב במציאות חיינו כמדינה יהודית במזרח התיכון, השולל את זכות היהודים למדינה. לכן, כל פגיעה בביטחון המדינה היא בלתי לגיטימית. יש להקנות לביטחון המדינה, לצה"ל, לשירות בצה"ל, לשירות במילואים ולהתנדבות למילואים מעמד של קדושה. ביטחון המדינה קודש הוא, ואין לנו רשות להשתמש בו ככלי להשגת מטרות פוליטיות ולכפיית דרך פוליטית על הממשלה הנבחרת והכנסת.
אז מה כן?
הדרך הראויה והאפקטיבית למאבק ציבורי בחברה דמוקרטית היא הגעה לציבור הרחב ביותר והוצאת הציבור הרחב ביותר לרחובות, להפגין את התנגדותו ומחאתו.
הכוח האדיר של "מאבק קפלן" נבע מהמספרים חסרי התקדים של המפגינים בקפלן ובמקביל, בכל רחבי המדינה, בהתמדה יוצאת דופן, שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע, במשך חודשים רבים. האפקטיביות של המאבק ההמוני הזה הייתה גדולה אלף מונים יותר מחסימות הכבישים, חסימת נתב"ג, הטרדות פוליטיקאים, אלימות בריונית נגד מכון "קהלת" ואיומים בלתי לגיטימיים בפגיעה בכלכלת המדינה, באמצעות איום בהוצאת כספים מן הארץ ובביטחונה – באמצעות איום בסרבנות.
ללא פעולות הרסניות ומזיקות אלו, ובהתמקדות בפעולות שתבאנה את ההמונים, מספר המפגינים והמוחים עשוי היה לגדול שבעתיים, האהדה במאבק הייתה גדולה הרבה יותר וכך גם השפעתה על המציאות.
זה היה העיקרון במאבק שניהלנו על הגולן. ידענו שקל יותר להיכנס לתקשורת בחסימת כבישים, או בהפגנות אלימות, אך למרות שהיה זה מאבק קיומי מול איום מידי ובלתי הפיך, נהגנו באחריות לאומית ולא שברנו את הכלים. כיוון שהנוכחות התקשורתית הייתה חיונית ביותר במאבק, הדבר חייב אותנו ליצירתיות.
כאשר שבתנו רעב בגמלא (גילוי נאות: הייתי בין שובתי הרעב), שביתתנו נשארה בכותרות התקשורת הכתובה והאלקטרונית, בארץ ובעולם, לאורך כל 19 ימי השביתה. התקשורת הביאה אלינו את הפוליטיקאים שעלו לרגל והם הביאו את התקשורת וחוזר חלילה. רבע מיליון איש, ממטולה עד אילת, עלו לרגל לגמלא כדי להזדהות אתנו.
כאשר יצאנו במסע הטרקטורים, מגמלא לירושלים, במשך ארבעה ימים, התקשורת ליוותה אותנו לאורך כל הדרך ובעצרת שקיימנו בסוף כל יום, השתתפו אלפי אזרחים.
כשקיימנו את "אם כל ההפגנות", כפי שכינינו אותה, והתקשורת אימצה את הכינוי, בכיכר רבין (ינואר 2000), הייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה והיא שודרה בשידור חי, לא רק בתקשורת הישראלית, אלא גם ב-CNN וברשתות הזרות, ובתקשורת פורסם שחאפז אסד צפה בשידור באדיקות.
הסכמה לאומית רחבה
אך גולת הכותרת של המאבק, הייתה "צביעת הארץ בגולן" – חלוקת למעלה ממיליון סטיקרים, שהודבקו על המכוניות ושלטי מרפסות מאולתרים על עשרות אלפי בתים ברחבי הארץ. ההד של המהלך הזה וההשפעה שלו הייתה אדירה.
הוכחנו, שניתן להצליח במאבק בלי לעבור על החוק, בלי לגלוש לאלימות, בלי לאיים באלימות, אלא באופן דמוקרטי, מכובד ואחראי. אגב, אף פעם לא החלטנו לא להשתמש בנשק הסרבנות, כי רעיון כזה כלל לא עבר במוחנו. אני אישית לא הפסדתי בכל שנות המאבק אפילו יום מילואים אחד, והיו לי הרבה מאוד ימי מילואים.
הצעדים הבלתי לגיטימיים במאבק נגד הממשלה, כולל המכתב של בכירים לשעבר ל"ניו יורק טיימס", רק בשבוע שעבר, בקריאה להחרים את נאום נתניהו בפני בתי הנבחרים, לא יסתיימו כשיתחלף השלטון. כמעט ודאי שלאחר שיתחלף השלטון, מי שיהיו אופוזיציה ינהגו באותן שיטות. באופן חלקי, הם עשו כן נגד ממשלת השינוי. האם נגזר על החברה הישראלית הטירוף הזה לאורך שנים, בלי לראות את הסוף? זו ממש סכנה קיומית.
יש לקדם הסכמה לאומית רחבה על קווים אדומים למאבקים ציבוריים, ברוח הרעיונות שהצגתי כאן.
