שרון הולצמן
אם להוריד את החלודה, שרון הולצמן היה חבר בלהקת "אבטיפוס" ("בוקר טוב עולם", "במורד הגרון", "תשאירי לי מקום לחבק אותך"), ניגן בס. זה נגמר בנתק של שנים ורק עכשיו, החברים מצאו את דרכם חזרה זה אל זה.
עברו עשר שנים מאלבום הסולו האחרון של הולצמן והנה הוא רוצה להתחיל מחדש ונקי. מי לא. הולצמן, מסתבר, עבר טלטלה מרסקת בזוגיות שהייתה לו ועכשיו הוא מתחיל מחדש. ונקי. השולחן. הוא מפרק את הזוגיות חתיכה אחרי חתיכה, כל הרעשים, הסערות, הפחדים, השדים, המועקות, העיוורון, הקהות. כל זה עולה על השולחן, מולחן כמו שרק הולצמן יודע ומועף משם לעזאזל. נקי.
בדרך אל שלוות–הלבד, הוא נופל על כמה תובנות. ב"איפה שתהיי", הוא מילל את היללה המזוקקת ששמעתי אי פעם, של זאב בודד, שנעזב לאנחות. יללה עם ליווי מצמרר של כלי מיתר וביטים בודדים של גיטרה. מאסטרפיס של בדידות: "הגשם של מחר אולי ישטוף את האובדן/ אבל הכאב, הכאב יישאר אתי עוד הרבה זמן". על הכאב הזה, הוא שר בלוז מינימליסטי וענק: "לפעמים עדיף להרגיש כאב מלא להרגיש דבר".
ב"לדפוק על השער הלא–נכון", קאנטרי–רוק נפלא עם נגיעות של מערבון: "כן זה נכון מה שאומרים/ אין אהבה ללא עבר אין זוגיות ללא תנאים/ כמו שהגל מכה בחוף/ הכול זמני ובר חלוף". ב"למקום שאליו אני הולך" – "אין כתובת מדויקת/ רק שמחה על מה שיש/ מחזיק את עצמי קרוב/ מחבק אותי בלילה ומבטיח לאהוב". קליפסו זריז עם חצוצרה נהדרת באמצע ורעשים של תקליט ויניל בהתחלה ובסוף.
להולצמן יש מלודיה נהדרת. כשנדמה לך שקלטת אותה, מגיע טוויסט. הקול הגבוה והיפה שלו לא נשרט מהשנים שחלפו והוא מגיש את הכול מהמותן, בלי מניירות ובלי צעצועים. אלו רק שבעה שירים, אבל העוצמה שלהם נשארת להרבה זמן.
מכל הכוכבים של "אבטיפוס" (אייל שכטר, אמיר בן דוד) תמיד אהבתי אותו. עכשיו יותר.
