השבוע, נפתחה הגלריה הקהילתית של יונתן, בביתה של חנה מן ז"ל, ממקימות מושב יונתן, שנפטרה לאחרונה, בטרם עת. בני המשפחה התרגשו מהמיזם ותושבים ונוער העמידו יצירות שלהם
בתמונה: ציור של רננה ירון. צילום יעלי אליה מדי
לפני חודש וקצת, הלכה לעולמה במפתיע חנה מן, אחת ממקימי מושב יונתן. אני מכירה אותה מאז שהגענו ליונתן, 26 שנים. כבר בימים הראשונים, שמענו את סיפור מותו של צ'וגו, בעלה, דמות מרכזית בקהילה. על חנה לא היה צורך לספר. היא הייתה שם. שקטה אך נוכחת. בולטת.
אישה שעוברת לידך ואי אפשר שלא להתפעל. יפה, מטופחת, תמיד לבושה בצבעוניות ייחודית, חיוך טוב שמונח על שפתיה, כאילו אומר: "החיים ממשיכים ואני כאן לחיות".
פגשתי אותה באירועים קהילתיים, בשבילים, אבל הרגעים הכי חיים בזיכרוני הם דווקא בצרכנייה – שיחות קטנות על בישולים, עוגות לשבת וכל מיני מתכונים.
ידעתי שהיא בשלנית מחוננת, שהיא אופה עוגות מהחלומות ושהיא רוקדת ריקודי עם.
לא פעם, הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי הלוואי שהיא תזמין אותי לקפה עם עוגה שאפתה. אני תמיד שמחה להכיר יותר נשים בסטייל והיה לה כזה.
היא הייתה מהנשים המרשימות האלו, שאת קצת רוצה להיות חברה שלהן, למרות פערי הגיל, אבל לא תמיד מעיזה.
אחרי מותה, נותר בי פספוס קטן, שלמרות שרציתי להכיר אותה קצת יותר, מעולם לא יזמתי.
ביום שישי אחד, שהיה סוער וגשום, ליוונו אותה עם ההמונים בדרכה האחרונה.
עמדתי שם בבית הלוויות, בעיניים דומעות. היה צר לי על לכתה בטרם עת. בכל ההספדים, דיברו על היופי, על הצבע, על החיוך, על הנדיבות והפינוקים לכולם. עוגות בקופסאות, מתנות קטנות, פירות, פיצוחים ואהבה גדולה למשפחה, לריקוד ולחיים עצמם. השאירה אחריה טעמים ושם טוב וזיכרונות.
"מעניין מה יגידו עליי…"
השבוע, לזכרה, בבית שלה, נפתחה הגלריה הקהילתית של יונתן. רעיון מקסים של צוות אוצרות התערוכה שראו בבית המעוצב שלה, כמעט כמו מוזאון, מקום מושלם לתערוכה לזכרה, בשנת ה-50 למושב. בני המשפחה התרגשו מהמיזם ותושבים ונוער העמידו יצירות שלהם. זה היה מקסים ומרגש וצבעוני וחי כל כך.
ערב אחד התקיים בגינה גם מופע ספוקן-וורד של אנשי הקהילה, עם סיור בגלריה ודמיינתי לעצמי את חנה יושבת שם למעלה, מביטה על הבית שלה מתמלא חיים ואנשים, אמנות ושירה, והיא שם למעלה ומתמוגגת מנחת.
כשחזרתי הביתה, ישבתי עם הילדים בשולחן העגול במטבח ושיתפתי אותם במחשבה שעברה לי על ההנצחה המרגשת כל כך לאישה שהייתה השראה.
אמרתי לעצמי בקול: "מעניין מה יגידו עליי כשאסתלק מן העולם… ומה אשאיר אחרי מסקרן לי לשמוע…".
הם צחקו וביקשו שהפסיק עם הדיבורים ה"דרמטיים", אבל בין הצחוקים גם הבטיחו שיגידו דברים יפים (אני בונה על זה).
אבל באמת, כמה חבל שלא תמיד אנחנו אומרים לאנשים דברים טובים בעודם בחיים.
כמה פעמים רציתי לומר למישהו מילה טובה, להחמיא, לפרגן ולא עשיתי את זה סתם בגלל היסח הדעת, או תירוץ אחר.
אם יורשה לי, טיפ קטן לסיום:
לזכרה של חנה מן ז"ל, שהייתה שכנה מיוחדת ונפרדה מאתנו מוקדם מדי: אחד הדברים שהיו חשובים לה הוא שילדים ואנשים ביישוב יגידו שלום זה לזה בשבילים. אז אני מזכירה לי ולכם לקדם בברכת שלום כל אדם, ולא צריך לחכות להספדים כדי להגיד בשבחנו. חייכו כבר עכשיו אל האנשים סביבכם, החמיאו להם, ספרו להם כמה הם טובים ואיך הם נוגעים בכם. אם בא לכם קפה אתם – הזמינו, כי אין דבר יותר מרפא ומשמח ממילים טובות ומפרגנות, מחברוּת, מהכרת תודה והבעת אהבה בחיים עצמם.
