מוקי צור כתב ש"התקווה אינה תחזית, אלא פעולה מתקנת". כאיש רוח ומחנך, הפעולה המתקנת שלו, כמורה וככותב, היא להפיח תקווה בימים קשים אלה של משבר וייאוש, שתניע לפעולה
הרב יונתן זקס, מי שהיה רבה של אנגליה, הבדיל בין אופטימיות לתקווה. אופטימיות, הוא כתב, היא אמונה שהדברים ישתפרו. תקווה היא אמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. האופטימיות היא פאסיבית בעיקרה. התקווה – אקטיבית. העם היהודי, הוא אמר, הוא נשא של תקווה.
מוקי צור כתב ש"התקווה אינה תחזית, אלא פעולה מתקנת". כאיש רוח ומחנך, הפעולה המתקנת שלו, כמורה וככותב, היא להפיח תקווה בימים קשים אלה של משבר וייאוש, שתניע לפעולה. התקווה היא הגיבורה הראשית של ספרו החדש "התקווה היא לא כובע עם נוצות". חלק מן המאמרים בספר נכתבו במשבר הקורונה, חלקם במשבר המהפכה המשטרית, רובם במשבר הטבח בנגב המערבי. אנו מושלכים בשנים האחרונות ממשבר למשבר, אך משבר הוא גם הזדמנות לתיקון ומוקי צור הוא סוכן של תיקון.
העם היהודי, בוודאי בדורות האחרונים, יצא שוב ושוב ממשבר לתקומה. כותב מוקי: "הכתוב במגילת העצמאות 'בארץ ישראל קם העם היהודי' לא מכוון לערוך מניפולציה ציונית להיסטוריה היהודית. לא ביקש להתעלם מהעובדה שאברהם אבינו מגיע מהגולה, שיציאת מצרים לא התחוללה בארץ ישראל, שקבלת התורה הייתה בהר סיני, שפרקי תלמוד מקודשים נכתבו בבבל. כותבי מגילת העצמאות ידעו את סבכי ההיסטוריה, אך ראו ב'קימה' צו של מימוש. יש לקום, לממש את הפוטנציאל שנצבר, כפי שקרה עם ספר התנ"ך שנכתב ברובו בארץ ישראל. עיקרו של הצו לקום הוא 'מרד נגד הנפילה', שהיא חלק בלתי נפרד מן הסיפור. כמו שאמר השיר 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת'".
במקום אחר, ציין מוקי שבן גוריון קרא למלחמת העצמאות "מלחמת הקוממיות", כי "אומנם העם לא נולד בארץ, אך בה הוא קם, בה הוא מימש את יכולותיו, בה כתב עצמו בספר הספרים".
תקווה כפעולה מתקנת
את הספר הקדיש מוקי לזכר חברו, שכנו ובן הגרעין שלו מיכאל ולנר. הספר מסתיים בדברי ההספד שאמר עליו מוקי, על קברו. מתוך ההספד: "כשמיכאל היה אומר שלדייגים החלוצים היו סירות מעץ ולבבות מברזל, הוא תיאר את עצמו. הכנרת הרחבה, שבה שט לזירות של חיים ומאבק אל מול העמדות הסוריות, נראתה בעיניו כמגרש משחקים של החיים".
כשקראתי זאת, נזכרתי בגזיר עיתון ישן, מ-1962, באלבום התמונות של אבא שלי – כתבה גדולה של אורי דן, ב"מעריב", על ההעפלה בכלל ועל ספינת המעפילים שבה אבי עלה, "מדינת היהודים", בפרט. כותרת הכתבה: "אוניות מעץ, אנשים מברזל".
כל חייו מוקי חקר וממשיך לחקור את חלוצי העלייה השנייה והשלישית, כתב וממשיך לכתוב עליהם גם היום, כמי שעשויים להיות השראה ולהעניק משמעות לנו ולדורות הבאים. היו אלה אנשים עם לבבות מברזל. כזה גם מוקי, שבספרו הוא מודה ומתוודה שלא בורך בכישורים של לוחם וחקלאי, ובהספדו למיכאל ציין "אין להכחיש: אנחנו על סף הבור", אך גם ממרומי 87 שנותיו, הוא משתמש בכישורים שבהם בורך – כישורים של מנהיג, של מחנך, של איש רוח, של סופר והיסטוריון, כדי לצקת תקווה; תקווה שאינה תחזית אלא פעולה מתקנת. מוקי העמיד דורות של תלמידים, וגם היום, בני עשרים ועשרה משחרים למוצא פיו ומקבלים ממנו השראה ותקווה, המניעה לפעולה ולהגשמה.
