אורחת השבוע בפרויקט צילומי הפורטרט "הגיבורים שבינינו" של הצלם מיכאל גלעדי היא רות בנישטי (מבית גלברגר), אומנית וניצולת שואה בת 87, נולדה בוינה, גדלה צרפת, תושבת נוב
תיעוד וצילום: מיכאל גלעדי, פברואר 2023. הסטודיו לצילום, דרך היין 316, אזור התעשייה קצרין
קוראים המעוניינים להמליץ על ניצולי שואה תושבי רמת הגולן לפרויקט התיעוד, נא לפנות ישירות בטלפון – 050-6475756.
אורחת השבוע בפרויקט צילומי הפורטרט "הגיבורים שבינינו" של הצלם מיכאל גלעדי היא רות בנישטי (מבית גלברגר), אומנית וניצולת שואה בת 87, נולדה צרפת, תושבת המושב נוב. רות ילידת וינה, אוסטריה, גדלה עד גיל ארבע אצל הוריה, בשטרסבורג, צרפת. ב-1940, עברה לדרום–מערב צרפת ובגיל חמש וחצי, הועברה לבדה לידיה של אישה טובה מאוד וגויה, ששמרה עליה בשנות המלחמה, כאילו הייתה נכדתה. ב-1955, עלתה לארץ היישר לקיבוץ שדה אליהו ובהמשך אף שירתה בצה"ל. ב-1959, התחתנה עם יצחק בנישטי ונולדו להם חמישה ילדים. במשך כעשרים וחמש שנה, לימדה אומנות בבתי הספר בשדה אליהו ובית שאן.
ניחשף לסיפורה האישי הייחודי והמופלא בגוף ראשון מתוך קטעים מספרה "מי את בתי? / החותמת הקטנה", שכתבה לפני מספר שנים.
יום אחד עמדתי על המדרכה לפני בית אחד וחיכיתי לאימא. פתאום ניגשה אליי ילדה, גדולה ממני, שחורת שיער ועיניים. היא משכה בחזקה בשערותיי ואמרה: "יהודייה מלוכלכת". הייתה זאת בתו של השוטר, אמרה ונעלמה בתוך המשטרה. אימא מצאה אותי בוכה ליד הדלת. רק בערב, סיפרתי לאבא על הפגישה עם הילדה.
"מה ענית לילדה?" שאל, "בפעם הבאה אמרי: אני יהודייה, זה נכון, אבל אני לא מלוכלכת. לא אני, כי אימא רוחצת אותי יום יום".
שאני לא מלוכלכת ידעתי. אבל שאני יהודייה כלל לא ידעתי…
אנחנו לא נחזור הביתה מפני שהגרמנים אינם אוהבים יהודים. והנה, יום בהיר אחד, ליתר דיוק יום ראשון, מופיע פקיד העיריה…
"באתי היום למרות שזה יום המנוחה שלנו ועשיתי את כל הדרך אליכם ברגל, כי הוטל עליי תפקיד לא נעים, אבל זאת פקודה מגבוה: אני צריך להוסיף מילה אחת על כל הניירות שלכם, מילה בעלת ארבע אותיות והנה החותמת". על החותמת זה נראה ככה: JUIF… הכול אילמים, מזועזעים ומנוצחים: היטלר הגיע לביתנו! אני מתפוצצת מכעס.
"אתה לא תשים לנו את החותמת על הניירות!… הוא מחתים לנו קללה על הניירות!". אף חותמת לא הוטבעה על התעודות שלי. את זאת הצלחתי למנוע, אני, בת החמש…
מדמואזל ז'נין והג'ירפה
יש אדם אחד ושמו כשם אבא שלי: אדולף וגם הוא צבעי, כמו אבי, ויש לו שפם, כמו לאבא. אבל שם משפחתו היטלר והוא האויב הגדול של אבא שלי, היהודי הקטן ושל כל היהודים האחרים. אני מתחילה לחלום עליו. האויב הזה תופס אותי בלילות. הוא קצת דומה לזאב מהסיפורים. כשאני חולמת עליו אני צועקת ומעירה את כל המשפחה…
בצוהריים, בא אבא ולקח אותי מבית הספר. אנו רוכבים על האופניים ולפני שהגענו הביתה, סיפר לי שיש לנו אורחים והם באו לבקר במיוחד אותי. אני נכנסת הביתה. ליד השולחן, יושבות שתי בחורות. אחת גבוהה–גבוהה וראש קטן לה. זאת ג'ירפה, אני מחליטה. השנייה נמוכה, שערותיה שחורות ושמה מדמואזל ז'נין. האם הן מחכות לי? אימא מזמינה אותי לשבת על ידן לארוחת הצוהריים. שתי המבקרות שואלות לשמי ולגילי. אחר כך, הן שואלות מה אני אוהבת ואם אני רוצה להיות משהו מיוחד שאגדל. אני עונה מיד, ללא היסוס: "כשאגדל, אהיה מורה". הן רושמות כל דבר ולבסוף הן מבקשות שאלכלך את אצבעותיי ואעשה להם כתמים על דף נייר…
יום אחד, עם כניסתי, אני רואה את ראשה של הג'ירפה. אני נכנסת ורואה שכולם כבר אוכלים: אבי, אמי ואחי הגבוה ואף שתי המבקרות.
"מצאנו לך מקום בבית הספר למורות. מה דעתך לבוא אתנו לעיר? שם היטלר לא ישיג אותך ותלמדי מה שאת רוצה – הוראה!".
"למה לא? מצוין, אסע לשם עם אמי", עניתי.
"לא בא בחשבון".
"אולי אסע פעם, אבל לא היום. אני עוד קטנה ואני נשארת בינתיים בבית".
אחי סיים את ארוחתו וקם ללכת לעבודה. הורינו מבקשים שנאמר זה לזה להתראות, כי אני נוסעת היום. אבל אני לא אגיד שלום, או להתראות, לא לו ולא לאף אחד אחר, כי אני נשארת.
אמרתי: "אם אבא רוצה שאסע, אסע".
הוא אומר: "רוצה".
אמרתי: "רק אם אימא תגיד שהיא רוצה שניפרד, אסע".
ואז ראיתי שזה רעיון טוב. אבל אבא דיבר בתקיפות עם אימא והיא אמרה שהיא רוצה שאסע, כי זה לטובתי.
אז אמרתי: "אם ככה, זה בסדר".
אנו יושבים ברכבת, הג'ירפה, אני וז'נין. והנה הוריי על הרציף. ביד אימא מטפחת לבנה גדולה–גדולה והיא מוחה את עיניה.
"מעניין", אני אומרת, "למה עכשיו היא בוכה, הרי היא רצתה שאסע ועכשיו היא עומדת שם ודמעותיה זולגות".
עונים לי: "כשתגדלי, תביני". אף פעם לא אבין, אמרתי לעצמי…
מעכשיו: ברגר
…בוקר אחד מזרזים אותי ומודיעים לי שמצאו סוף–סוף מקום בשבילי. אבל עלינו לנסוע ולהיזהר. יהיה עלינו לעבור מרכב לרכב, כדי לטשטש את עקבותינו ואם יעקב מישהו אחרינו, לא ידע לאן פנינו מועדות. נסענו ברכבת, באוטובוס, שוב ברכבת ולבסוף, הלכנו הרבה ברגל…
"זה כאן. עכשיו התנהגי יפה, חייכי ועשי הכול כדי למצוא חן בעיני האישה"…
הגענו לפתח הבית. יוצאת ממנה אישה זקנה. שערותיה לבנות, אפה עגול ומשקפיים רוקדות עליו. האישה לובשת חצאיות ארוכות ושחורות זו על גבי זו. היא מסתכלת בנו ומבשרת: "כמה היא נחמדה, אני לוקחת אותה!" הסתכלתי על סביבי לראות מה האישה הזאת לוקחת. אך המלווה שלי דחפה אותי קדימה ואז נכנסנו למטבחה של גברת קילר.
"שלום, ברוכים הבאים, שלום ילדונת. בואו שבו, איך קוראים לך, קטנה?"
"שמי רות גלברגר", אני אומרת.
"תעודות יש לה? הכול בשם הזה? לא בא בחשבון שם כזה, ממש סימן שיש לנו עניין עם יהודייה. טוב, נחליף את שמך", הגברת חושבת רגע, "מהיום והלאה נקרא לך לילי ברגר. אבל אל תשכחי את שמך האמתי. רק לזמן מה נחליף אותו. אני הסבתא שלך. את כמובן נוצרייה, כמוני. אומנם אני ברוגז עם הכומר ואינני מבקרת בביתו, אבל את תהיי נוצרייה"…
אנשים נהרגים כל יום, ומי נהרג אצלי? אבא? לא בא בחשבון! אבא שלי יחיה לעולם. אימא? אין אפשרות כזאת! אחי המבוגר? לא. הוא במחנה. הצרפתים שומרים עליו. מי נותר? האח הגבוה, אולי הוא נהרג? איך אפשר לדעת? הו, כמה המלחמה היא דבר רע!
"ואנחנו קמנו ונתעודד" (תהילים כ', ט'):
כיום אני גרה במושב נוב. יש לי חמישה ילדים, 26 נכדים ו-40 נינים, ברוך השם, ובנוסף גם סטודיו לציור. בימים אלה, מתקיימת תערוכת עבודות שלי, שעומדות למכירה, במועדון הוותיקים בנוב. מאוד הייתי שמחה שציוריי ימצאו בית חם ושייווצר לי חלל פנוי ליצירות חדשות. לאורך השנים, כתבתי את הסיפור שלי על שנות ילדותי בשלושה ספרים, שניתן לרכוש (ואף את הציורים שלי). פרטים נוספים, אצל בתי נחמה – ב-054-2438296.
