כש"השמאל" טוען שהמדינה יהודית מדי על חשבון הדמוקרטיה וה"ימין" טוען שהמדינה דמוקרטית מדי על חשבון היהדות, האם הנוסחה של מדינה יהודית דמוקרטית היא אכן משחק סך אפס, שבו כל גרם של דמוקרטיה הוא על חשבון היהדות ולהיפך?
סדר היום הציבורי בשבועות האחרונים ממחיש עד כמה הקצוות, ארגוני השמאלימין הרדיקלי מכתיבים את השיח התקשורתי, הפוליטי, הציבורי. שיח הקצוות היה לשיח הזנבות; הזנב המכשכש בכלב. הארגונים הרדיקלים מכאן ומכאן כובשים את השיח, ו-90% מהציבור שבתווך, נגרר אחריהם.
למה זה קורה? בשל החלוקה השבטית ל"שמאל" ו"ימין". החלוקה הזאת, גורמת לכל שבט לחוש מאוים ולהתכנס כדי להתגונן מפני השבט האחר. וכך, כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, אחרי הזנב המכשכש בו. צר היה לי לראות את ראש מפלגת העבודה, המפלגה שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, עולה על דוכן הכנסת כדי להגן על "שוברים שתיקה". זה לא היה קורה, אלמלא החלוקה הזאת ל"אנחנו" ו"הם". בחלוקה הזאת, של "שמאל" ו"ימין", כל מחנה חש קרבה לזנבותיו הפנאטיים וכשהם מותקפים, הוא מתגייס לגונן עליהם. התופעה הזאת קיימת בשני המחנות. ואין לכך פתרון, זולת שבירת המחנאות השבטית הזאת ושידוד מערכות מחדש של הציבוריות הישראלית.
החלוקה המחנאית הזאת נבעה מהמחלוקת הלגיטימית על גבולות המדינה, וסוגיות הכיבוש, ההתנחלות, הנסיגה, הביטחון, השלום וכל הכרוך בכך. אלא שההיגררות אחרי הזנבות הקיצוניים הרחיק את הדיון למחוזות אחרים. ה"שמאל" הקיצוני הפוסט ציוני וה"ימין" הקיצוני הפוסט ציוני יוצאים נגד מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בטענת הכזב של סתירה כביכול בין היותה מדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. איני יודע מה בדיוק דמוקרטי ב"שמאל" הרדיקאלי, אך בשם הדמוקרטיה הם שוללים את צביונה היהודי של המדינה. איני יודע מה כל כך יהודי ב"ימין" הרדיקאלי, אך בשם היהדות הם שוללים את דמותה הדמוקרטית של המדינה. ואף שמדובר במיעוט רדיקלי ומיליטנטי קטן, השפעתו רבה – הרעל שלו חלחל אל נקבוביות העור של החברה הישראלית על שבטיה השונים.
רוב מוצק ומוחלט של הציבור הפנים את השקר על אודות הסתירה, והוא מושפע ממנה קשות. וכך, תוך שהרוב בשני המחנות ממשיכים לדבר בשם המדינה היהודית דמוקרטית, כל מחנה טוען שיש לחזק את אחד מצלעות המשוואה ולהחליש את האחרת
נכון, רוב מוצק ומוחלט של הציבור עדיין מאמין במדינה היהודית דמוקרטית. אך רובו הפנים את השקר על אודות הסתירה, והוא מושפע ממנה קשות. וכך, תוך שהרוב בשני המחנות ממשיכים לדבר בשם המדינה היהודית דמוקרטית, כל מחנה טוען שיש לחזק את אחד מצלעות המשוואה ולהחליש את האחרת. במחנה ה"שמאל" טוענים שהמדינה יהודית מדי והדבר הוא על חשבון הדמוקרטיה ולכן יש לשוב ולחזק את הדמוקרטיה על חשבון היהדות. במחנה ה"ימין" טוענים שהמדינה דמוקרטית מדי והדבר הוא על חשבון היהדות ולכן יש לשוב ולחזק את היהדות על חשבון הדמוקרטיה. וכך שקר הסתירה, כביכול, הפך לשיח המרכזי. לפתע, הנוסחה של מדינה יהודית דמוקרטית הפכה למעין משחק סך אפס, שבו כל גרם נוסף של דמוקרטיה הוא על חשבון היהדות ולהיפך. ואין לכך כל הצדקה.
אין כל סתירה בין לאומיות יהודית ודמוקרטיה. אין כל סתירה בין ציונות ודמוקרטיה. הציונות, שהנה התנועה הלאומית של העם היהודי, הייתה תנועה דמוקרטית לחלוטין מיומה הראשון, והיא הקימה את מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה דמוקרטית למופת. ומדינת ישראל, על אף היותה מוקפת בים של דיקטטורה, ועל אף היותה שרויה כל השנים במלחמה ובמאבק בטרור, ועל אף העובדה שחי בתוכה מיעוט גדול השייך ללאום הנלחם בה ונגד קיומה – היא דמוקרטיה ליברלית למופת
אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה. יש בעולם מדינות לאום דמוקרטיות רבות, ואיש אינו רואה בכך סתירה פנימית כלשהי. רק מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי מוצגת כך, ויש לדחות מכל וכל את ההצגה הזאת.
מערכת היחסים בין שתי צלעות משוואת המדינה היהודית דמוקרטית אינה של משחק סכום אפס, אלא של כלים שלובים. כל פגיעה בדמוקרטיה הישראלית, פוגעת בלאומיותה היהודית של המדינה. כל חיזוק של הדמוקרטיה, מחזק את ישראל כמדינת הלאום היהודית.
החלוקה המחנאית שבטית מעניקה כוח גדול לזנבות הפוסט ציוניים לשבש את תודעתנו. הגיע הזמן לבנות מחדש את המיינסטרים הציוני, שמעבר למחלוקות בתוכו, כמו הוויכוח על גבולות המדינה, חולק השקפת עולם ציונית, המאמינה במדינה היהודית דמוקרטית ומחזקת אותה. על המיינסטרים הישראלי להתגבש כמחנה ציוני דמוקרטי שפוי, שיש בתוכו מחלוקות, אך הוא מבדל עצמו מהזנבות הקיצוניים.
