רוח של הקצנה, קיטוב וקרע לאומי מנשבת בחברה הישראלית. עלינו לבנות מחדש את המיינסטרים הישראלי – הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, השפוי
רוח רעה מאיימת על החברה הישראלית – רוח של הקצנה, של קיטוב, של קרע לאומי. הסולידריות הלאומית והחברתית היא מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי של מדינת ישראל. היפָּרמות המרקם הזה היא סכנה לעתידה של המדינה, יותר מכל איום חיצוני.
בשנות ה-90', הייתי שותף להקמתה של תנועת "הדרך השלישית". היוזמה להקמתה יצאה מאתנו, אנשי תנועת העבודה וההתיישבות העובדת. צפינו בדאגה בשינוי הערכי שהתבטא בנכונות לנסיגה מהגולן ובמדרון החלקלק שהביא בתקופת ברק, לנטישה טוטלית של דרך הפשרה הטריטוריאלית ואימוץ דרך השמאל הקיצוני – קווי 67', נסיגה מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים.
אלינו הצטרפו אנשים ממחנה הליכוד ומהציונות הדתית, שהבינו את הסכנה שבהמשך השליטה על מיליוני פלשתינאים, סכנה שמאיימת על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. חששנו מפני הקרע הלאומי והשנאה ההולכת וגוברת בין המחנות המקצינים והצענו אלטרנטיבה מרכזית שפויה וריאלית.
היום, בימין מדקלמים עדיין את המנטרה של ארץ ישראל השלמה, אך בפועל, הממשלה מקיימת את הרש"פ ואת העצמאות הפלשתינאית ברצועת עזה ואף אחד אינו מציע לחזור ולשלוט בפלשתינאים. בשמאל, מדקלמים עדיין את המנטרה של שתי מדינות לשני עמים, אך יודעים שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, מודעים למחיר ששילמנו, ואנו משלמים, על נסיגות משטחים. למעט קומץ סרבני התפכחות פאתטיים, אף אחד אינו תומך עוד בנסיגה מהגולן.
ניתן היה לצפות שההתפכחות ההדדית, וההתקרבות בעמדות המדיניות בין מרכיבי המערכת הפוליטית, תביא לאחדות לאומית ותנמיך את המתחים, אך קרה ההפך הגמור. השסע והקרע החריפו, את הסולידריות הלאומית החליפה סולידריות מחנאית, כל מחנה משתבלל בתוך עצמו, מעמיק את השנאה למחנה היריב, נגרר אחרי "הבייס" הרדיקלי בתוכו ואף חש סולידריות עם מחנות גלובליים: הימין הישראלי – עם הימין הגלובלי והשמאל הישראלי – עם השמאל הגלובלי, עד כדי אהדה לגורמים האנטישמיים בכל אחד מן המחנות הגלובליים.
אנטי-ממלכתיות
ההקצנה אינה בהשקפות המדיניות, אלא בתשתית הערכית בכל מחנה. מחנה השמאל נגרר אחרי מחוזות הפוסט-ציונות, הפוסט-לאומיות והקוסמופוליטיות הרדיקלית. הגישה הזאת באה לידי ביטוי במסע הצלב ומלחמת החורמה נגד חוק הלאום. איני מדבר על מי שסבור שהחוק אינו נחוץ, או שצריך לשנות ניסוח זה או אחר בתוכו, אלא על חמת הזעם נגד החוק והצגתו כלאומני וגזעני; אמירה שמשמעותה היא שמדינת לאום יהודית היא גזענות ולאומיות יהודית היא לאומנות. התנועה, שתפארת מעשיה הייתה התיישבות יהודית ציונית, מזועזעת לפתע מעצם המושג התיישבות יהודית, כולל בתוך "הקו הירוק" ומציגה את עצם המושג הזה כלאומנות, גזענות, אתנוצנטריות וכד'. לפתע, יש בשמאל הציוני לגיטימציה להשוואת ישראל לגרמניה הנאצית, לפרובוקציות ביום הזיכרון והפיכתו מיום של סולידריות לאומית לסולידריות עם הרוגי האויב, למסעות הסתה והשמצה נגד ישראל בידי "שוברים שתיקה", לנאום בוגדני של מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון, שבו הוא הפציר בה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול נגד מדינת ישראל וכדומה.
הימין הישראלי, ובעיקר הליכוד, שדגל לאורך עשרות שנים בדמוקרטיה מהותית ובממלכתיות, במדינת החוק, בשוויון בפני החוק, במקום המרכזי והחשוב של מערכת המשפט, גורמי האכיפה והשירות הציבורי – המיר את דתו ודעתו והחל מאמֵץ אידאולוגיה אנטי-ממלכתית. חלקים הולכים וגדלים מתוכו מדקלמים תאוריות קונספירציה הזויות על איזו "מדינת עומק", ששולטת למעשה במדינת ישראל ומסכלת את "רצון העם". המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש, התקשורת, האקדמיה, האליטה, הסססמול – כל אלה חברו לתפור תיקים לנתניהו, המנהיג המגלם את "רצון העם", כדי לבצע הפיכה בישראל.
הצעות חוק מנסות להעמיד את נתניהו מעל החוק ומציגות את כל מעשיו, כולל התנהלות מסואבת וחשד לפלילים, כלגיטימיות, שכן הוא מייצג את "רצון העם". לאלה, נלווים פולחן אישיות ופולחן המנהיג, בוז לערכי צה"ל כמו טוהר הנשק, הסתה נגד הפיקוד בצה"ל והתייצבות נגד השב"כ, שמנסה להגן על המדינה מפני טרור של מחבלים יהודים.
אין לי ספק, שבקרב הציבור המשתייך למחנה השמאל והציבור המשתייך למחנה הימין, הרוב אינו שותף לגישות הללו, אך הוא דומם, וה"בייס" נותן את הטון וגורר את ההנהגה.
המציאות הזאת מאיימת על הדמוקרטיה הישראלית ועלולה להמיר אותה בבייסוקרטיה – שלטון ה"בייס" של השמאלימין.
כורח השעה – הליכה משותפת
מול ההקצנה והקיטוב, המסכנים את החברה, יש לבנות מחדש את המיינסטרים הישראלי – הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, השפוי. יש להציב דרך שלישית של סולידריות לאומית וחברתית, כנגד הסולידריות המחנאית המסוכנת.
מתוך הבנת הסכנה הלאומית והרצון לגבש את הדרך החלופית, הצטרפתי ל"תל"ם" – תנועה לאומית ממלכתית, בהנהגתו של משה יעלון. התנועה הזאת מבטאת את השקפת עולמי הציונית, המדינית-ביטחונית והחברתית-כלכלית. אני מאמין במנהיגותו של יעלון – מנהיגות של דוגמה אישית, יושרה, טוהר מידות וניקיון כפיים; מנהיגות של אחריות לאומית וחוסן, שאינה נסחפת אחרי אופנות פופוליסטיות, שמכתיב "בייס" זה או אחר.
אך בכך אין די. היום, יש הכרח להעלות את שביל הזהב הציוני לשלטון. לכן, מן הראוי שהמפלגות שבמרכז המפה, כדוגמת "תל"ם", "חוסן לישראל", "יש עתיד", "כולנו", "גשר" וכד', יחברו למערך מרכזי, שיתמודד על השלטון.
נכון, יש פערים והבדלים בין המפלגות הללו, אך כורח השעה מחייב הליכה ביחד. הפערים בין המרכיבים שהקימו בעבר את הליכוד ואת המערך היו גדולים אף יותר, אך הם השכילו להתעלות וליצור מסגרת גדולה. היום, נדרשת מסגרת גדולה של המרכז הישראלי, שיחזיר את מדינת ישראל אל דרך המלך.
