אני כבר לא יכולה לראות חדשות. כשאני חוזרת מהעבודה, עייפה ומחפשת קצת שקט לעצמי, אני "בורחת" ל"ורג'ין ריבר", סדרת אסקפיזם ב"נטפליקס", חמש עונות כיפיות
בקורונה, הילדים ביקשו שנתחבר ל"נטפליקס". לא כל כך רציתי שהם יהיו כל היום מול הטלוויזיה, אבל הימים הארוכים בבית, עם סגרים ובידוד, שכנעו אותי. מהר מאוד הם הורידו מינונים ומצאתי אותם פחות מול המסך ודווקא אני התמכרתי לסרטים ולסדרות. זה התחיל עם "אמילי בפריז" שהתאהבתי וראיתי פעמיים… ונמשך להמון-המון סרטים אחרים, ששנים לא היה לי זמן לראות והשלמתי חסכים… היה לי ממש כיף.
הקורונה עברה והחיים שבו למסלולם וה"נטפליקס" נשאר ויש לי הרבה פחות זמן לטלוויזיה וסרטים, אבל מדי פעם, אני גונבת לעצמי איזה סרט נחמד, אחרי שכולם ישנים. לאחרונה, מאז שבאה עלינו המלחמה, אני מחפשת קצת להתנתק מהמצב הלא פשוט, מהמחשבות והדאגות. אני כבר לא יכולה לראות חדשות. כשאני חוזרת מהעבודה, עייפה ומחפשת קצת שקט לעצמי, במקום לצאת להליכות, או לעשות קצת ספורט, מה שהייתי רוצה לעשות, אבל הקור והגשם עוצרים בעדי… חיפשתי משהו לראות והבכורה הציעה שאנסה סדרה בשם "ורג'ין ריבר". ככה מצאתי את עצמי, בשבועות האחרונים, יושבת בערבים מול המסך וצופה בסדרה בת חמש העונות ועוקבת אחרי מל, האחות שברחה מחייה ועברה לעיירה קטנה והיא גרה בבית מעץ, על גדות הנהר, שזה כשלעצמו קסום בעיניי.
היא מתאהבת בג'ק, בעלים של הפאב המקומי והם מתמודדים יחד באהבה עם האתגרים של החיים. אהבתי גם את הופ, ראש העירייה, אישה נמרצת, מיוחדת וחזקה, שמשלבת עשייה ציבורית עם חברוּת ונתינה וככה נסחפתי קצת לתוך עולמם וחיכיתי לערבים, לשבת לצפות בעוד פרק, או שניים.
קצת להתנתק
השבוע, סיימתי את כל העונות וחשבתי לעצמי שבעצם, הסדרה חמודה, אבל אולי זה היה קצת בזבוז זמן, ככה, כל ערב, לרבוץ מול המסך. במחשבה שנייה, המפלט הזה, רגע בסוף היום, להתנתק קצת, שווה את הזמן שאולי הייתי מנקה בו את הבית, או עושה מטלות אחרות, שאני פחות אוהבת.
בתקופה הארוכה כל כך של המלחמה, כשהבן במילואים והחדשות לא פשוטות, ואני עובדת ימים ארוכים, זה בסדר קצת להתנתק. עכשיו, כשאני כותבת על זה, אני נזכרת בקורונה, שהייתה תקופה מאתגרת, שעוד לא התאוששנו ממנה לגמרי ועכשיו, מלחמה שאין מושג מתי תסתיים ומה יהיו תוצאותיה.
בעבודה, אני פוגשת כל יום את המפונים, שעדיין חיים בחדרים בבתי מלון, מנותקים מהבית שלהם, מהסביבה הטבעית, מהמשפחות שלהם. זה מין מצב לא הגיוני שלא העליתי בדעתי שיכול להתרחש ואני מסתכלת עליהם, צופה מן הצד ומעריצה אותם, על החוסן ועל האמונה ועל הרצון שלהם לשקט ולביטחון בבית והם ומוכנים לחכות.
יש תקופות בחיים שזה מרגיש כאילו אנחנו בסרט, לא בהכרח טוב והשמירה על השפיות היא בעזרת הרבה מחשבות טובות, אמונה וקצת בריחה לסרטים ולספרים, למקומות שמאפשרים לנו רגעים של רוגע ושל צבירת כוחות.
