זהו אלבומה השביעי של הלהקה והוא מגיע רכוב על הצלחות, תארים (הלהקה האהובה על חיילי צה"ל, אנשי השנה במצעדים השנתיים) ועל סיבוב הופעות אותו ראו כבר 200,000 איש, הכול סולד-אאוט. אני נזכר איך חבר הביא לי הקלטה-לבנה מהופעה שלהם, הרבה לפני שהתפרסמו ואמר "אתה חייב לשמוע". צדק. זה היה לפני 10 שנים ובאוגוסט ההוא יצא אלבום הבכורה של התקווה 6, עם "אם אפגוש את אלוהים", "לילה לבן" ו"גאידאמק". למה אני מספר את זה? כי אני אהבתי דווקא את "ZOO",שיר עם תוכן ומנגינה.
שבעה אלבומים קדימה, לא הרבה השתנה. אני עדיין דוגם מכל אלבום של התקווה 6 רק שיר או שניים. בתחילת הדרך, עמרי גליקמן, הסולן וכותב השירים, נצמד לרגאיי המסורתי. זה בלט ודאי במקצב, גם בלחנים, בסגנון הכתיבה, אפילו בהיגוי. בתהליך שעבר מאז, גליקמן פחות או יותר עיצב מין רגאיי-ישראלי-התקווה-ששי כזה. לרוב הוא מסתפק בהלחנה שטוחה, שחוזרת על מוטיב קבוע שוב ושוב. המקצב נסחב יותר לכיוון הראפ, לפעמים רגאיי-ראפ-פאנקי-בקצוות, עם חצוצרה וסקסופון. הקול שלו מאוד דומיננטי, מזוהה מיד ומסתדר עם כל מהירות שהליווי ינגן. גליקמן שובה לב במחויבות שלו, בחום שהוא מקרין, בהתלהבות. אני אוהב אותו והמשפט הבא מתחיל באבל.
אבל: החומרים האלה שהוא כותב ושר חוזרים על עצמם יותר מדי. גליקמן לא מתעייף מהתבנית של הכול-יותר-מדי-רע-פה-היוקר-השנאה-האווירה-המלחמות-אבל-אין-לנו-ארץ-אחרת-אין-מה-לעשות-אז-בואו-נרקוד. קודם כול, יש מה לעשות והרבה ויפה שעה אחת קודם, לפני שכולנו ניפגש על החוף לשלום אחרון. מעבר לזה, פה ושם, נוצץ משהו אחר, כתיבה אחרת, נושא אחר. כלומר, הבנאדם יכול. לא הכול בחיים זה שמחה ג'מייקנית בתוך המיקרופון. ב"הכול עוד לפניי", הוא נותן את "היא לא תדע", שיר געגועים קורע (לאימא?), שמצליח לצאת מהקופסה הרגילה. גם "חיים בסרט", למרות קלישאות המילים, מצליח לתת זווית קצת אחרת, בזכות ההלחנה של דני קרק ("פילוני"), שגם הפיק ועיבד מוזיקלית את כל האלבום. זה לא מאוחר מדי, אבל זה בטח מעט מדי.
אחותו של קליגמן, שלי, היא קלידנית ההרכב מראשיתו. פה יש לה סולו אחד באחד הבתים בשיר "מזל". קול טוב, שרה נחמד, למה לא לגוון בעזרתה יותר?
הדואטים עם מוש בן ארי ("שים עלינו עין") ואינפקטד משרום ("קופנגן") לא השאירו עליי כל רושם. אם אתה עושה דואטים בתקליט בשביל הכיף שלך לשיר עם אחרים – תפאדל, תיהנה. אם הייתה לזה איזו כוונה אמנותית, איזה ערך מוסף לשיר – זה פספס אותי בענק, אבל אולי זה אני. סביב "קופנגן" יש איזה באז של "להיט ענק". נו, מילא.
השיר הפותח "משהו נעים לנשמה" מסכם את העניין הזה נהדר. קשה עם החדשות פה, עם העניין הכלכלי-והביטחוני והכול נשמע לו כמו אזעקה. הפתרון? "שים לי איזה אריק ככה להירגע… שים לי איזה זהר לרגע בקטנה… שים לי איזה מאיר שוט של תקווה… משהו נעים לנשמה". זה נחמד להתגעגע לאריק איינשטיין, זהר ארגוב ומאיר אריאל, אבל איש מהם לא הונע ביצירתו מהרצון לגרום דווקא "נעים בנשמה". זאת בדיוק הטעות של גליקמן בתפיסה שלו את תפקיד היצירה. שלושת המנוחים כתבו, הלחינו ושרו חומרים בעלי משמעות, שחלק מהם ודאי עשו, על הדרך, גם נעים בנשמה. לא כמטרה ראשונית. גליקמן, על פי יצירתו, עובד בשביל לעשות נעים בנשמה למאזינים שלו וגם מצליח בזה מאוד. מדי פעם, מישהו (אני, למשל) נעצר באמצע כל הנעימות הזאת ושואל – כן, אבל מה בעצם הוא אומר?
