לא, נראה אתכם, מנסים להשיג את אחד הילדים עשרים דקות, בוואטסאפ, בצלצול ממש בטלפון ואין תגובה. מכאן, הדרך להיסטריה קצרה מאוד
ערב אחד, הייתי בפגישה ארוכה, שבה השארתי את הטלפון על מצב שקט וגם לא הסתכלתי על הווטסאפים. כשנכנסתי הביתה, הבית היה שקט. נשארנו בו שלושה, הגדולים פרסו כנפיים. המתבגרת לא הייתה והאיש היה בעיסוקיו. הכנתי לי קפה ופתחתי את הווטסאפ שהיה מלא בהודעות מהשעתיים–שלוש שלא פתחתי ושלא כהרגלי, התעלמתי ממנו אפילו בסיום הפגישה, משהו שלא קורה אצלי הרבה. אפילו בנהיגה, לפעמים, אני עוצרת באיזו תחנה בדרך, לראות אם נכנסה איזו הודעה חשובה. אולי הילדים צריכים משהו, אולי אראלה ממפעל הפיס תשלח הודעה, חבל שתחכה. או שתיכנס איזו הצעה מעניינת לכתבה, או איזו בשורה טובה.
בדרך כלל, אני דרוכה וזמינה. אבל אם לשעה אחת אני לא, אז מדי מופיעים המון סימני שאלה על הודעות שנשלחו, למה אני לא מגיבה? ולמה אני מסננת? בקול אני עונה להם בלי שישמעו… אולי אני ישנה, אולי נוהגת, בפגישה, בשיעור, מתקלחת ויש עוד כמה אפשרויות. "על מה הלחץ", אני מתלוננת, אבל בעצם, אני בעצמי בדיוק כזאת. במיוחד כשהילדים שלי לא מגיבים. אני כמעט מתקשרת למשטרה. הם טוענים שאני דאגנית בהגזמה.
אחרי רבע שעה שלא הייתה תגובה, צלצלתי והיא לא ענתה. נתתי לעצמי כל מיני הסברים למה היא לא עונה, אבל אחרי חמש דקות, שוב צלצלתי ושוב לא הייתה תגובה. בפעם השלישית, עשרים דקות בערך מאז ההודעה הראשונה, כבר הייתי בהיסטריה
בכל בוקר, סביב השעה שבע–שמונה, אני שולחת לילדים שלי הודעת בוקר טוב עם אימוג'י נחמד ולבבות והם עונים לי חזרה וככה אני מתחילה את היום, בידיעה שכולם בטוב. בוקר אחד שלחתי לבכורה הודעה. ידעתי שהיא כבר אמורה להיות ערה, אבל לא היה סימן כחול ואני רגילה שהיא תמיד ערנית לווטסאפ. אחרי רבע שעה שלא הייתה תגובה, צלצלתי והיא לא ענתה. נתתי לעצמי כל מיני הסברים למה היא לא עונה, אבל אחרי חמש דקות, שוב צלצלתי ושוב לא הייתה תגובה. בפעם השלישית, עשרים דקות בערך מאז ההודעה הראשונה, כבר הייתי בהיסטריה. התקשרתי לאיש לעדכן אותו שכבר עשרים דקות הילדה לא עונה ואני דואגת.
"אבל זה רק עשרים דקות", הוא ניסה להרגיע, אבל איכשהו הצלחתי להלחיץ גם אותו. החלטתי שאין ברירה ואני מתקשרת לחברות בדירה, מה שכידוע אסור לי לעשות ככה סתם, שלא ידעו שאני אימא לחוצה בהגזמה.
בעודי מנסה להירגע, הטלפון שלי מצלצל: "אימא מה הלחץ?", היא שואלת.
"איפה את?", אני כועסת עליה "ולמה את לא עונה?"
"כולה התארגנתי, בוקר, את יודעת, צחצוח שיניים וכאלה והטלפון היה על שקט", היא עונה לי ברוגע. נשמתי לרווחה והבטחתי לה שבפעם הבאה אזכור את זה.
ה-V הכחול הקדוש
עם האיש, זה סיפור אחר. הוא פותח את הווטסאפ רק לעתים רחוקות, אז התרגלתי. שולחת לו הודעה, אין פס כחול, מתקשרת, לא עונה, או שעונה בקצרה "אני בישיבה, משהו דחוף?"… לפעמים, אני מרשה לעצמי להגיד "כן, דחוף, מתי אתה חוזר הביתה ולמה אתה לא קורא מה ששלחתי לך בווטסאפ?", אבל שאר האנשים בעולם אמורים להיות מחוברים כל היום ולהגיב מיד.
הכי מעצבנים אותי הם אלה שאני רואה אותם מחוברים והם לא פותחים, או לא מגיבים להודעה שלי. שלא לדבר על אלו שמבטלים את הסימנים הכחולים ואז אין לי מושג – אם קיבלו את ההודעה, או לא. מה הסיפור שלהם בכלל, שהם לא רוצים שידעו אם ההודעה הגיעה. זה משגע אותי, בעיקר כשאני שולחת משהו חשוב ורוצה תגובה ואני אפילו לא יודעת אם ראו את ההודעה.
אז בבקשה כל מתנגדי–הכחול, בחייכם, שימו בשבילי את ה-V בכחול. יש לי מספיק על הראש גם בלי לדאוג אם פתחתם את ההודעה שלי, או לא.
החיים שלנו בשנים האחרונות סובבים סביב הווטסאפ, הכול מתנקז לשם – הילדים, העבודות, המשפחה ושאר קבוצות וקשקושים. כל ההודעות של בתי הספר והנוער ומשימות עבודה, אירועים, הזמנות. התרגלנו לזה שאנחנו תמיד חייבים להיות זמינים לכולם ואנחנו מצפים שכולם יהיו זמינים בשבילנו. לפעמים, ממש–ממש מתחשק לי לחזור לימים שהילדים היו מקבלים פתק מהמורים, היו מעבירים קשר ביניהם לגבי פעילויות ואנשים היו בעיקר מתקשרים לטלפון בבית ואם לא התחשק לי לענות, הייתי אומרת לילדים "אם מישהו מתקשר אליי תגידו שאימא נחה".
