כולם יודעים לזהות פלסטיק, כשהם רואים אחד כזה. כלים חד-פעמיים, שקיות וכד'. עכשיו תכירו פלסטיק קטן וערמומי, הנסתר מן העין, אבל נוכח בכל פינה, אותו חוקרת ד"ר אמילי טראן, מ"מכון שמיר למחקר"
מאת: דוברות מכון שמיר
מים ופלסטיק. נדמה שאפשר לומר ששני אלו הם רכיבים בלעדיהם אי אפשר להתקיים. מים, ברור למה, כבר בבית הספר יסודי למדנו ש-70% מגופנו מורכב ממים. פלסטיק? למרות יחסי הציבור הגרועים שלו, מחוק החד"פ ועד שקיות הניילון בסופרמרקט, אנחנו לא באמת יכולים להסתדר בלעדיו. על משבר המים בישראל כבר דיברו וכתבו וגם עשו לא מעט. מה לגבי משבר הפלסטיק? זה לא שחסר פלסטיק, להפך, יש יותר מדי. גם לכלוך למכביר וגם פלסטיק קטן וערמומי, הנסתר מן העין, אבל נוכח בכל פינה. (לא) נעים להכיר: מיקרו-פלסטיק. את ההיכרות תערוך בינינו ד"ר אמילי טראן, חוקרת חדשה ב"מכון שמיר למחקר".
כמה מילים על עצמך
ד"ר טראן: אני עולה מארצות הברית, בת 34. נולדתי וגדלתי קרוב לבוסטון, מסצ'וסטס. למדתי תואר הראשון במדעי הסביבה, כימיה סביבתית וספרדית (מכל אלה, ספרדית אני הכי פחות זוכרת…) עם תום הלימודים התנדבתי ל'חיל השלום' ( Peace Corps- ארגון ממשלתי של ארה"ב במסגרתו פועלים מתנדבים ברחבי העולם בסיוע וקידום מיזמים אזרחיים). שירתי בסנגל שבאפריקה, במשך שנתיים.
"לארץ הגעתי בפעם הראשונה בחיי בגיל 23 והתחלתי את התואר השני בשדה-בוקר, אוניברסיטת בן גוריון. שם פגשתי את בן זוגי ונולדה לנו ילדה מתוקה. נסענו ביחד לפוסט-דוקטורט בקולורדו, וחזרנו לארץ בקיץ שעבר".
את הפרק האקדמי הישראלי החלה אמילי בלימודי הידרולוגיה וליתר דיוק, תנועה של חלקיקים ופסולת רדיואקטיבית דרך סדקים בקרקע.
למה דווקא מים והצרות הנלוות אליהם?
"כשהייתי בסנגל, נחשפתי לבעיות הסביבתיות הרבות הקשורות לאספקת ואיכות המים. אחד מעושי הצרות המרכזיים המתפשטים באמצעות מים הוא הפלסטיק וליתר דיוק, המיקרו-פלסטיק. מיקרו-פלסטיקים הם חלקיקים קטנטנים של פלסטיק שמקורם מפירוק של פסולת פלסטיק, שבחיינו המודרניים מקיפה אותנו מכל עבר: שחיקה של צמיגים, סיבים של בד סינתטי ואפילו בצבעים ובמוצרי טיפוח. בגלל שהחלקיקים כל כך קטנים, הם יכולים להיכנס למים ולמזון שלנו ואנחנו אפילו יכולים לנשום אותם. רבים מהמיקרו-פלסטיקים מכילים גם חומרים רעילים ומסייעים בהסעתו ופיזורו בסביבה".
המים הם חלק מרכזי מתפאורת הרקע בבית של אמילי. בן-זוגה עובד גם הוא בתחום וחוקר במסגרת המכון לחקר ימים ואגמים בכנרת.
מהו בדיוק התחום בו את מתמקדת?
"בימים אלה, אני נכנסת לתחום של חקר המיקרו-פלסטיק בסביבה, מקורותיו השונים והשפעתו על הכימיה והאקולוגיה של עולמנו המודרני. אני עובדת ביחד עם פרופסור דן מלקינסון, מהמכון ומאוניברסיטת חיפה, על פרויקט הבודק אם זיהום של מיקרו-פלסטיק על גגות ירוקים הוא שונה לעומת הזיהום בגובה פני הכביש. הפרויקט עוד בחיתוליו, אך כבר רכשתי כלים חדשים שפותחים לי דלת לעולם המיקרו-פלסטיק הסביבתי".
אבל לא הכול פלסטיק. מעבר לכימיה, יש בני אדם. בעולם האקדמי מהווים כנסים מחקריים במה להצגת תחומי דעת. בשביל אמילי זו גם במה חברתית – "אני ממש אוהבת להציג בכנסים וליצור קשרים עם חוקרים אחרים. חלק גדול מהכיף של עולם המדע זה ההזדמנות לעבוד עם אנשים מוכשרים וללמוד מהם דברים חדשים. בנוסף, אני מתחילה ללמד קורס בנושא מזהמים בסביבה לתארים מתקדמים וזוהי הזדמנות עבורי לעורר עניין בסטודנטים בנושא זה. אני מקווה שכל אלה יעזרו לי לבסס את עצמי כחוקרת בתחום המחקר הסביבתי. לבסוף, הכי כיף זה להסביר לבת שלי על העולם סביבנו ולראות איך היא קולטת רעיונות חדשים".
ומה הלאה? מהם האתגרים ולאן את שואפת?
"במהלך עבודת הפוסט, עם קבוצת המחקר ב-Colorado School of Mines, פיתחנו שיטה חדשה לבחינת מיקרו-וננו-פלסטיק בסביבה (single particle ICP-MS) ואני מקווה להשתמש בשיטה זו גם כאן, במכון שמיר.
"עכשיו, אני לומדת שיטות חדשות כגון אפיון חלקיקים בקרקע ומיקרוסקופיה. לפעמים, זה מצליח ולפעמים, זה פשוט כישלון אחד גדול. בנוסף, יש הרבה מה ללמוד כדי להיות חוקרת עצמאית, כגון ניהול תקציבים, כתיבת הצעות מחקר והשגת צוות. את כל אלה אני לומדת, תוך כדי תנועה. כאשר מתחילים דרך חדשה, קשה לדעת איפה נהיה בעוד כמה שנים. אבל בטווח הקצר, אשמח להתמקצע בשיטות שאני לומדת בימים אלה ולהשתמש בהו ככלי במחקרים עתידיים ובכך להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו".
