חן בל רז היא זמרת–יוצרת צעירה ו"בתים" הוא אלבומה הראשון. בל רז עושה פופ מהסוג שנעלם מהאוזן כשעדנה לב ושולה חן הפסיקו לשיר. עולה מזה ריח עתיק, למרות שהיא כותבת על החיים בישראל 2020. עתיק, זה לא אומר רע. אם לדייק יותר, נקרא לזה, רק בינינו, פופ–פואנטה. פופ–פואנטה מתרחש כשטקסט ציני פוגש מנגינה פשוטה ושניהם מחכים ברעש לפואנטה. כשהיא מגיעה, בטקסט, המנגינה של זה מדגישה את העניין וזה מעייף כמו שזה נשמע.
הטקסטים של בל רז אכן ציניים למהדרין, מציצים בהומור על חברוּת, על חתונות ועל תרבות הדייטינג, אבל גם כואבים אהבה נכזבת ופירוק של בית. הנה הומור ציני: "מתחיל את הבוקר עם פרצוף של בון ג'ובי/ נוהג ומסמס לךְ חכי לי בלובי/ עף על עצמו/ אבל נשאר סתם קובי… לפעמים נדמה לו שהוא יהודה לוי/ חייל פסטיגל או חתיך מהנייבי… אוהב נשים ורוצה את כולן/ אומר לך מותק יהיה חבל על הזמן/ יש לו אגו גדול כל השאר קטן", (קובי").
הנה כאב: "את שומעת קולות, גירושין, צעקות/ וילדה אחת בורחת, אולי במקום לבכות/
אל תוך עצמה אל מקום דמיוני/ מה את שומרת מהבית השני?/ בתים בתים בתים בתים/ בים גדול אנו שטים/ בין דלתות שנסגרו בעבר/ לחלונות שפתוחים למחר…", ("בתים"). כן, גם לי זה נשמע בחלק מהזמן כמו איזו אופרטה שכתבנו בבני עקיבא.
בעוד שאת הטקסטים, הציניות מצליחה להרים קצת, את ההלחנות שכאן אין מה שיציל. "כל אחד רוצה להיות זמר" (שלום ואריק) וגם חן בל רז. מותר לה. המוזיקה שהיא כתבה, מלבד קידות לפואנטות, לא עושה שום שירות לטקסטים האלה. היית מבקש לפה משהו קופצני, ממזרי, שעוקץ את האוזן יחד עם איזה משפט מושחז. אז היית. בל רז לא.
גם בקול שלה לא מצאתי כל בשורה. קול נמוך בדרך כלל, שרוט קצת ולפעמים כל כך מתקשה להגיע לשם, למטה, שאתה מתפוצץ – למה הבנאדם לא התחיל את זה מראש חצי טון למעלה, מה קרה? דווקא כשהיא פותחת לגובה, יש שם מה לשמוע.
בל רז בחרה לשיר כאן גם שני קאברים. האחד הוא "עד העונג הבא", של ענבל פרלמוטר המנוחה ו"המכשפות". דווקא פה בל רז מציעה ביצוע קולי מעורר, אבל הקלידן הורס את זה עם השתוללות פלילית ואפקטים אלקטרוניים כל כך משוגעים, שאפילו המכונה לא ידעה שיש לה.
השיר השני הוא "אחרת אתה מת", של שלמה ארצי. ביצוע נקי, (הקלידן נרגע) וזה ממש כמעט נשמע כאילו השיר הזה היה מוכרח גם את הביצוע של בל רז. התרגשתי באמת. שאפו.
דף הקרדיטים הוא פחות או יותר הדבר הכי לא מסודר שפגשתי אי פעם. הצלחתי להבין שאת רוב עבודת הליווי והעיבוד עשה אלי סורני. כפעולת תגמול, חשבתי שזה בהחלט לא משהו. את עיקר ההפתעה, קצר ארז ברזוליק, שעשה פה עריכות של טקסטים (זה עוד אחרי עריכה?) וגם ניהול מוזיקלי (מה זה?). עד כה החזקתי ממנו בעל מקצוע רציני וכעת אני שוקל מחדש את יחסיי החד–צדדיים אתו.
