משפחת פלד, ארבעה דורות, עלתה על הבמה החגיגית של יום העצמאות בקצרין. גבי נשוי לצילה כבר 36 שנה, שניהם צלמים, שניהם עובדים בעסק – "סטודיו פלוס". "אבל", אומר גבי, "הדבק האמיתי של המשפחה היא סבתא ציפורה"
גבי: "גם ההיכרות עם צילה הייתה דרך העדשה. במקרה, הגענו לאותו נופש בבית החייל בעכו, היא צילמה אותי ואני צילמתי אותה. ממש יד המקרה, צירוף מקרים נדיר. היא ניגשה אליי, אמרה שצילמה אותי, השבתי שגם אני צילמתי אותה. שבוע לאחר מכן נפגשנו, לאחר שהיא פיתחה את הצילומים המשותפים".
יום העצמאות ה-60 למדינה היה גם האירוע הראשון, בו הצליחה קצרין להעלות לבמת החגיגה משפחה המתהדרת בארבעה דורות שמתגוררים בעיר ואפילו בצמוד אלה לאלה. בזה אחר זה, עלו לבמה בני משפחת פלד, המוכרים לגולן כולו הודות לעסק המשפחתי שהם מנהלים במרכז העיר, "סטודיו פלוס".
בראש המתייצבים על הבמה הייתה הסבתא ציפורה שוורץ, 84, ואחריה גבי פלד, שרעייתו צילה מטיילת כעת בחו"ל, לצדו הבן הצעיר רועי והבת ורד פלד-אדרי ושני ילדיה הפעוטים, אייל בן השנתיים ויערה בת החצי שנה. יצוין, שבנוסף מתגוררת בקצרין גם בתה השנייה של סבתא ציפורה, הקוסמטיקאית איטה עצמון.
גבי פלד מרחיב מעט אודות המשפחה.
"סבתא ציפורה היא ניצולת שואה, עלתה לארץ בשנת 1948, לאדמות הכפר אל-מוזירה והייתה ממקימי מושב מזור, באזור פתח תקווה, שם נולדו שלושת ילדיה נפתלי, איטה וצילה. בערב יום העצמאות, נולדה לה במזל טוב הנינה ה-11.
"ציפורה הגיעה לקצרין בשנת 1992 והצטרפה אלינו, המתגוררים בקצרין משנת 1981".
אילו נסיבות הביאו אתכם לכאן?
"הגענו לאחר שנמכר המשק במזור ולא הייתה אפשרות להיות בנים ממשיכים.
"הכרתי את הגולן הודות לשירות הצבאי בצפון בחטיבת גולני, צילה שירתה כצלמת במודיעין פיקוד צפון. נענינו לפרסום שדרושים בעלי מקצוע למפעל 'מנועי קצרין', שקם בקצרין. 'תבוא אתמול', הם אמרו לי. הגענו אתמול והמפעל, ככל מפעל כאן אז, נמכר לאחר שבע שנים.
"חזרתי לתחביב הצילום, פתחנו מעבדה וצילמנו עבור 'ידיעות תקשורת'. לאחר סגירת העיתון, פתחנו מעבדה לפיתוח תמונות, מהמתקדמות בארץ. אנחנו מוכרים צרכי צילום ומחזיקים מערכת דיגיטלית ממוחשבת שנותן פתרונות לכל מדיה.
"גם ההיכרות עם צילה הייתה דרך העדשה, בנופש צה"לי 1972. במקרה, הגענו לאותו נופש בבית החייל בעכו, היא צילמה אותי ואני צילמתי אותה. ממש יד המקרה, צירוף מקרים נדיר.
"היא ניגשה אליי, אמרה שצילמה אותי, השבתי שגם אני צילמתי אותה. שבוע לאחר מכן נפגשנו, לאחר שהיא פיתחה את הצילומים המשותפים. היציאה משותפת הראשונה הייתה לקניית אבטיחים, אצל שלום ברכה ז"ל, שגם הוא היה תושב קצרין. בפברואר 1973, התחתנו והיום אנחנו ביחד 36 שנים, הן בבית והן בעסק המשותף וכולם מתפלאים איך זה עובד.
"אבל הדבק האמיתי של המשפחה היא סבתא. היא מתגוררת בדירה לידינו והיא הצומת של כל המשפחה, ערה לכל מה שכל אחד אוהב. היא מבשלת בביתנו ואיטה, שאף היא עובדת בעסק המשפחתי, מצטרפת לארוחת צהרים מדי יום.
"וכך גם ורד, שחזרה לקצרין, עד לסיום בניית הבית בחד נס. ורד מרפאה בטיפולים אלטרנטיביים, עדיין לומדת במכללת 'רידמן' ולפרנסתה עובדת גם היא בעסק המשפחתי. הבעל עמיר מנהל את פארק 'אבו קייק' והקטנים במעונות".
איך המשפחתיות הזאת פועלת?
"על כך צריך להוסיף גם מילים טובות לזכותה של סבתא, מה שנגיד יישאר תמיד קטן. כל מה שאנחנו עושים נעשה בהתייעצות גמורה איתה, גם כאשר מרגישים שבטוחים במאה אחוז, לכל דבר מבקשים את ברכתה ובדרך כלל אנחנו שווי דעות איתה. גם בענייני עסקים – היא אומרת תעשו מה שטוב לכם, אבל תיזהרו ותחשבו פעמיים".
והסיבה שכולם בקצרין?
"בזכות הסבתא וצילה. צילה הכריחה אותה להגיע, לאחר שהתאלמנה לפני 18 שנים ואיטה הגיעה אחרי הסבתא, בשנת 1996. מדוע בקצרין? כי זה מקום שמאוד מפרגן לאנשים, חיוך לכולם, יישוב ללא כעס. עיר יפה ואנשים יפים, כל בוקר נפתח עם קפה וחיוך מצד השכנים.
"וגם הודות לשיתוף עם כל המגזרים בגולן. לא הייתי עוזב.
"את העסק הקמנו מאפס, ללא שום גיבוי כלכלי, לאט לאט ובסיוע הייעוץ הכלכלי של מט"י. אמרו לנו שאם לא ניכנס עכשיו, נאחר את הרכבת. לקחתי הלוואות בסדר גודל של שני בתים בקצרין ואנחנו עכשיו מתחילים לנסות וליהנות מפירותיו".
