לפני 12 שנים, איבדתי את בתי השלישית, אפרת, תינוקת רק בת 10 חודשים. כנראה שלא אחזור להיות מי שהייתי. אובדן פוצע את הלב והנפש, אבל מצאתי כוחות להמשיך
החיים הם סיפור ארוך שמתחיל ביום לידתנו. לכל אחד מאתנו סיפור שמלווה אותו עוד מהדורות הקודמים במשפחה שלו. כשאנחנו מסתכלים על אנשים, אין לנו מושג מה הסיפור שלהם, מה מסתתר מאחורי החיוך, או המבט העצוב. לפעמים, אנחנו רואים מישהו ובטוחים שהחיים שלו הם תותים עם קצפת, אבל בפנים זה לא ככה. לכל אחד דרך משלו להתמודד עם הסיפור והחיים האלו שבתוך הסיפור, אף אחד לא מכין אותנו אליהם ואל מה שצפוי לנו. כל יום מחדש, אנחנו לומדים אותם ולהתנהל בתוכם. אנחנו אוהבים את החיים ומשתדלים לחיות בשמחה, עד שמשהו קורה והכול משתבש והסיפור של החיים משתנה.
לפני 12 שנים, איבדתי את בתי השלישית, אפרת. בגיל חודשיים, היא חלתה במחלה בשריר הלב. שמונה חודשים טיפלנו בה במסירות, עם הרבה תרופות ואמונה וכשהייתה בת 10 חודשים, בבוקר אחד של דלקת ריאות, הסיפור נגמר. מצאתי את עצמי, אישה בת 32 שאיבדה בת. ההתמודדות עם האובדן הייתה קשה מנשוא. בשנים הראשונות, לא שיתפתי אף אחד בסיפור שלי, היה לי קשה לדבר עליו.
מסביב, היו כל מיני תגובות. יש כאלה שחשבו שעדיף מוות מחיים עם מחלה. יש כאלה שחשבו שתינוקת שנפטרה זה פחות קשה מילד גדול. אם הייתי מטופחת ומחייכת, אז כנראה שאני בסדר. אם נראיתי עצובה, מיד הרגשתי את הרחמים. כל מה שרציתי זה שיתנו לי להתמודד לבד, בלי מבטים, בלי פירושים ובלי הצעות, כי לכל אחד הדרך שלו להתמודד.
לפני 3 שנים בערך, כשהלכתי לניחום אבלים אצל אם שגם איבדה תינוקת, ולא באמת יכולתי לנחם, היא התקשרה אליי אחרי השבעה להודות לי ולהגיד שחיזקתי אותה בנוכחות שלי. אמרה שהיא הסתכלה עליי והבינה שאפשר להמשיך לחיות גם אחרי כזה אסון. השיחה הזאת גרמה לי להיפתח ולחשוף את הסיפור שלי, הסיפור על אפרת הקטנה, שנולדה בשם טלאל, אחות לאוראל ושיאל. אחריה נולדו גם יהונתן וטלי. אפרת, שכשהייתה במצב קשה, בטיפול נמרץ, בעצת רב, החלפנו את שמה לאפרת, היפוך אותיות לתרפא. היא הייתה תינוקת יפה וחייכנית. היו לה עיניים מלאות עוצמה ולצערנו, היא הייתה אתנו רק לתקופה קצרה. אבל כל יום היא אתנו, ממשיכה ללוות אותנו בסיפור חיינו, סיפור של עליות וירידות, שמחות וחיים, כמו של עוד רבים.
משהו בי השתחרר ופתחתי עסק שמפיץ טוב ואור. פגשתי אנשים טובים בדרך, צמחתי ואני מרגישה שהצוואה שהשאירה לנו אפרת הקטנה בחייה הקצרים היא אחדות, אהבה ונתינה ואנחנו משתדלים להכניס את זה לסיפור חיינו, לספר אותו ולתת כוחות
אין ספק שמשהו בי השתנה מאז. בהתחלה, היה הרבה כעס ועצב ובלבול. לאט לאט, נבנתה השלמה ובחירה בחיים של שמחה, בתוך העצב. השבוע, ציינו את יום האזכרה. כבר 12 שנה, שהשבוע הזה הוא קשה במיוחד, מחזיר אותנו אחורה לזיכרונות. תחושות הגעגוע, הכאב והפספוס על חיים שנגדעו מתחזקות, אך יחד אתן, יש גם זיכרונות טובים ומחשבות על הקהילה המיוחדת שלנו ביונתן, שעטפה ודאגה וחיזקה, על קהילת הגולן שהתפללה לרפואתה, על המשפחה והחברים שלא נתנו לנו להישאר לבד, על הילדים שלנו, שהיו קטנים ונתנו לנו כוחות להמשיך.
כנראה שלא אחזור להיות מי שהייתי. אובדן פוצע את הלב והנפש, אבל הסיפור ממשיך בנקודה אחרת ואני מספרת אותו היום, כי כל אחד יכול למצוא בתוכו כוחות להמשיך, לצמוח ממשבר, גם אחרי אובדן כל כך קשה של ילד.
השנים הראשונות היו קשות ולא הצלחתי לתפקד. היו לי הרבה שאלות ותסכול, אבל כשבחרתי להתחזק ולהמשיך, משהו בי השתחרר ופתחתי עסק שמפיץ טוב ואור. פגשתי אנשים טובים בדרך, צמחתי ואני מרגישה שהצוואה שהשאירה לנו אפרת הקטנה בחייה הקצרים היא אחדות, אהבה ונתינה ואנחנו משתדלים להכניס את זה לסיפור חיינו, לספר אותו ולתת כוחות.
