כילדה, הערצתי נשים שנראות כמו דוגמניות, מתוקתקות מעקב עד מסקרה, עם שיער אלגנט וחזוּת שכולה שיק. בסתר לבי, אני עדיין חולמת להיראות כך. במציאות – לא
כילדה, הסתכלתי בהערצה על נשים שנראות כמו דוגמניות, או שחקניות הוליוודיות. נו, אני מתכוונת לנשים המתוקתקות האלה, שעור הפנים שלהן מתוח ובוהק והן מטופחות תמיד. כאלו שלא יוצאות מהבית בלי אודם ומסקרה, לק אדום ונעלי עקב וגם בבית שלהן, הן נראות מיליון דולר. נשים שלבושות תמיד אלגנט ולפי צו האופנה והשיער שלהן תמיד מושלם. הן נראו לי יפות ומנצחות והייתי חושבת לעצמי, ככה בסתר לבי, שגם אני הייתי רוצה להיות כזאת, כשאגדל.
אבל כשגדלתי, הבנתי שזה כנראה קשור למבנה האישיות, לתורשה וגם לעיסוקים. אני בכלל הייתי קומנרית, עם חצאיות שמטאטאות את הרצפה וחולצות תנועה ואחר כך, שנים הדרכתי טיולים ולבשתי בגדי מטיילת. בין לבין, עבדתי בעבודות רשמיות יותר, אבל דווקא אז, לא התחשק לי להיות ליידי שכזאת.
ואז, הגיע עידן בית הקפה. הגשתי, מלצרתי, פיניתי, שטפתי ולא התאים. כלומר, אולי התאים, בכל זאת דגמנתי קפה, אבל חששתי שהבגדים היפים יתלכלכו ועם נעלי עקב לי זה היה בלתי אפשרי. אז ג'ינס ובלנסטון היו פתרון אידאלי ובימי שישי, הייתי חגיגית יותר, בשמלות, אבל עדיין עם נעליים שטוחות ונוחות.
מִספרות הן לא כוס התה שלי. אין לי סבלנות לתור ולהמתנה וגם קוסמטיקאיות בשבילי זה ממש משימה, לשבת ככה שעתיים עם קרמים ולסבול מעקצוצים וכאלה בשביל להיות יפה. למה אי אפשר לקבל את זה בטבעי ושהשיער לא ילבין כל כך מהר, בגיל 46 וקצת. זה אני, אבל בסתר לבי, עדיין ראיתי את עצמי בדמיון: גברת כזאת מטופחת, מפונפנת עם קול רשמי שכזה…
אבל האמת היא שלמרות שדמיינתי, בתוך תוכי, ידעתי שאני לא באמת כזאת. אני יותר בת כפר, שאוהבת להרגיש בנוח עם הבגדים שלי. עם נעליים שטוחות וכפכפים, הרבה יותר יציב לי ואין לי את הסבלנות להתייפייף שעות לפני כל יציאה. אני, תוך כמה דקות, מוכנה. אבל חלומות חייבים להגשים מתישהו, לפני שמתים, אז בארון שלי, יש גם נעלי עקב. לפעמים, אני נועלת אותן לחתונות, אבל לא נוח לי אתן, (למרות שניסיתי כל מיני מותגים) ואני מוצאת את עצמי בדרך חזרה לאוטו יחפה, עם הנעליים ביד והאיש חושב שאני קצת עושה לו בושות. אני חושבת על הנשים בחתונה בנעלי עקב ושמלות קצרות, כשבאולם קר לי אפילו עם סוודר ואני שואלת איך לא קפוא להן ואיך הן רוקדות ככה ואני כולי מכורבלת ומתנדנדת…
ממש ליידי
הנה, השבוע, הוזמנתי לפגישה רצינית, במקום שאנשים מתלבשים אלגנט ונרמז לי לבוא בהתאם. אני, אחרי שנה וחצי בלי אירועים וסיבות מיוחדות להתלבש, התלהבתי מהמעמד וחשבתי בלבי שהנה, קורים לי דברים מפתיעים. הנה ההזדמנות שלי לממש את הפנטזיה ולהיות האישה מהז'ורנלים. לבשתי שמלה שחורה אלגנט והחלטתי לנעול את נעלי העקב שלי, שהיו עטופות אבק, כי שנים לא נעלתי אותן. התאפרתי איפור מוקפד שכזה ולראשי חבשתי כובע עם שוליים. הגעתי למקום ולא הייתה חנייה. אז חניתי מרחק של קצת יותר מרבע שעה הליכה ואומנם עמדתי בזמנים, אבל לא תכננתי הליכה עם תיק ועקבים ושמלה צרה, ולא יכולתי לחלוץ נעליים, כי הכביש היה לוהט. אז הלכתי לאטי והרגליים כאבו לי ולא היה את האיש לידי להיתמך עליו ושיתפוס לי את היד. השמלה הייתה קצת צפופה ולא היה לי אוויר.
הגעתי לבניין של הפגישה ובדיוק עשו תיקונים במעלית וטיפסתי שלוש קומות עם נעלי העקב. נכנסתי למשרד מעוצב, כולי מתנשפת, כי גם בלי עקב קשה לי עם מדרגות והתחרטתי כל כך שהגעתי ככה והרגשתי שזאת בכלל לא אני. המסקרה התחילה להימרח לי מסביב לעיניים ורגע לפני שיורדת לי דמעה על הסרבול הזה, שעשיתי לעצמי, אני פוגשת את האישה אליה הוזמנתי. מסתבר שאנחנו מכירות ולא נפגשנו כמעט 30 שנה. היא מסתכלת עליי ואומרת לי: "ואו, איך השתנית, את נראית נפלא, ממש ליידי, ואיזו שמלה מהממת". אני מוותרת על הדמעה ומחייכת לעצמי, שהצליח לי עם התדמית והפגישה הייתה מעולה ובסיומה, רק חשבתי על המדרגות והדרך לאוטו על העקבים…
למזלי, המעלית תוקנה והיה לי יותר קל וביציאה מהבניין, בחנות הראשונה, נופפו לי לשלום כפכפי אצבע, שהיו תלויים בחוץ, כאילו במיוחד בשבילי. וקניתי לי זוג בעשרה שקלים והיה לי כל כך נעים ונוח והרגשתי ממש מלכה, כי אני הכי אוהבת שנוח לי.
באותו רגע, הבנתי שכל אחת צריכה להיות מי שהיא ואני, הכי כיף לי להיות בת כפר, עם ג'ינס פשוט, כפכפים וסרט על השיער. טוב, נו, לפעמים, גם שמלות אלגנט, אבל נוחות. בגדול, אני פחות בעניין של לסבול, למרות שהיה לי כיף להיות ליידי ליום אחד ואפילו לקבל על זה מחמאות.
