לא פעם, במהלך החיים, רובנו מוצאים את עצמנו מנוהלים על ידי הפחד. פחד לשנות, פחד להגיד, פחד ממה יגידו, מחושך, מגבהים, מרופא שיניים. לא חסר
מי לא מפחד מהפחד? גיבורים לא מפחדים? כמה משמעות יש לפחד בחיים שלנו? מי לא אמר אף פעם "אימא'לה, איזה פחד"… לא פעם, במהלך החיים, רובנו מוצאים את עצמנו מנוהלים על ידי הפחד. הפחד לשנות, להחליף, הפחד להגיד, הפחד ממה יגידו עלינו, או יחשבו, הפחד שיגלו, שלא נדע, שניכשל, שנטעה, שנשכח, שנאכזב, שלא נצליח, שלא נאהב, שלא יאהבו אותנו, או את מה שאנחנו עושים.
לפעמים, תוקף אותנו פחד שמשהו רע יקרה. הפחד הזה יכול לשתק אותנו ולעצור אותנו מלעשות דברים, מלאפשר לסובבים אותנו לעשות דברים, כי אנחנו פוחדים עליהם. יש כאלה שהחושך מפחיד אותם, כי לא רואים מה יש מבעדו, גם כמטאפורה ויש פחד קהל, ופחד מרופא השניים ופחד מהים ומעכברים ומנחשים, וממקומות גבוהים וסגורים ויש ועוד כל מיני פחדים…
אנחנו חיים עם הפחד ולא פעם, טועים דווקא בגלל שכל כך פחדנו. מפספסים הזדמנויות וחוויות ונכשלים רק כי פחדנו ולא האמנו שאנחנו מסוגלים. לאחרונה, מצאתי את עצמי חושבת על הפחדים.
נכון שנדרשת זהירות, ומחשבה, ושיקול דעת, אבל גם אומץ ותעוזה ואמונה. חששות הם דבר טבעי, אבל הפחד, למדתי, לא עוזר ולא מוביל לשום מקום טוב ואני מנסה להילחם בו ולאמן את עצמי להתגבר עליו
האם אני מתנהלת בחיים שלי מתוך פחד? או מתוך זהירות? ואיפה עובר הגבול? ואיך צריך ואפשר להתמודד עם שדי הפחד שבתוכי? כי אני רוצה לחיות ולחוות ולהתנסות, לאפשר ולא להיות שרויה בחרדות. נכון שנדרשת זהירות, ומחשבה, ושיקול דעת, אבל גם אומץ ותעוזה ואמונה. חששות הם דבר טבעי, אבל הפחד, למדתי, לא עוזר ולא מוביל לשום מקום טוב ואני מנסה להילחם בו ולאמן את עצמי להתגבר עליו ולא לתת לו לנהל לי את החיים.
הדבש והעוקץ
סיפור שקראתי במקרה, או שלא במקרה, מסרים נשלחים אלינו בדיוק בזמן הנכון.
שני חברים טובים הלכו לרדות דבש. חיפשו חלת דבש וגילו אותה במרומי העץ. אחד מהם טיפס במעלה הגזע בזריזות רבה והגיע אל חלת הדבש. ככה היה מכניס את ידו רודה גושי דבש ומשליך אותם לזרועות חברו שהיה למטה.
פתאום, הבחין החבר שהיה למטה בנחש ארסי, שהתחיל לזחול על גזע העץ ואט אט עלה במעלה הגזע ונכנס, לא פחות ולא יותר, ממש לתוך חלת הדבש. והנה, החבר למעלה מכניס את היד לחלת הדבש ופתאום חש בעקיצה עזה. אבל הוא המשיך לרדות את הדבש ובסופו של דבר, ירד ושני החברים המשיכו בעיסוקיהם כרגיל.
לאחר כשנה, נפגשו שניהם באיזו מסיבה ואז החבר שהיה למטה פנה לשני ושאל:
"אתה זוכר שלפני שנה בערך, הלכנו יחד לאותו עץ לרדות דבש?"
"ודאי שאני זוכר", השיב חברו, "היה דבש טעים כל כך, שעד היום אני חש בטעמו".
"ואתה זוכר שאולי במקרה עקץ אותך משהו?"
"אה, כן", השיב חברו, "זו הייתה באמת עקיצה שכאבה, בטח זה היה דבור גדול".
"לא, זה לא היה דבור, זה היה נחש".
"מה?!", נדהם זה שהיה למעלה על העץ ובו ברגע, התמוטט ומת.
אמנם סיפור, אבל לא רחוק ממציאות ששומעים על אנשים שגילו שיש להם מחלה ורק מהפחד, המחלה התגברה, או כדורי פלצבו שמרגיעים את החרדה ומרפאים. לא פעם, אני מוצאת את עצמי נבהלת ממשהו והפחד ממש עושה לי רע בגוף. גוף ונפש חד הם. המילים, המחשבות והאמונות יש בכוחן למוסס את הפחד, או להגביר אותו. כדאי שהמחשבות יהיו תמיד טובות ומעצימות וכשיש מודעות ועוצמה וביטחון ואנרגיה חיובית ואמונה, אפשר לנצח את הפחדים. ככה, תוך כדי כתיבה, מתנגן לי בראש השיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".
