ארגון "השומר החדש", שהצליח להפיח חיים חדשים בשיר "שורו הביטו וראו", הפיח חיים חדשים גם בערכים שהשיר מבטא – ההתיישבות, החלוציות, החקלאות. קריאה בספר "התלכדו בסערה – חוסן ציוני לימי המלחמה", הוצאת "השומר החדש"
"שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה", השיר שהיה להמנון העלייה לקרקע של כל יישוב חדש, נחשב כבר בילדותי הרחוקה, לפני ככה וככה עשרות שנים, ל"שיר סוכנות" במובן של משהו ארכאי, מיושן, לא רלוונטי.
אבל מי שלא ראה את תלמידי רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון "השומר החדש", "אדם ואדמה", ואת חניכי תכניות המנהיגות ושנת השירות של הארגון, שרים ורוקדים בהתלהבות את השיר, לא ראה התלהבות חסידית מימיו.
ארגון "השומר החדש", שהצליח להפיח חיים חדשים בשיר הזה, הפיח חיים חדשים בערכים שהשיר מבטא – ההתיישבות, החלוציות, החקלאות. ולכן, לא התפלאתי שאסופת מאמרים שהוציא הארגון, בנושא חוסן ציוני לימי המלחמה, נושא את השם "התלכדו בסערה" – מתוך השיר: "את, מכוש, טוריה וקלשון/ התלכדו בסערה". גילוי נאות: מאמר פרי עטי התפרסם בספר.
בית מדרש המותאם לזמננו
יואל זילברמן, מייסד ויו"ר "השומר החדש", כתב על הצורך בהגות רעיונית רוחנית, שתהיה המשך להגותם של גורדון, ברל כצלנסון ובן גוריון; בית מדרש המותאם לזמננו, שיבטיח התחדשות והתפתחות מעשית ורוחנית.
"כל עוד אין בתי מדרש המחויבים לבירור ערכי מעמיק ונוקב של מחויבות הפרט למשימות לאומיות ציוניות, של התיישבות, חקלאות, וביטחון קהילתי בגבולות, אזי אין לימוד ואין מעשה… זה הוואקום שקיים אצלנו בימים אלה, הוואקום שנשאר אחרי דורו של בן גוריון. לצערנו, במשך למעלה מ-40 השנים האחרונות, לא התפתחה כאן תורה ערכית ציונית רחבה ומוסכמת על כלל חלקי העם, ולא נערך כאן דיון מעמיק בשאלות קריטיות של חיבור לאדמת הארץ, לחקלאות, להתיישבות ולמושגי החלוציות בת זמננו… כעת הגיע הזמן לחדש את בתי המדרש. אנו חייבים את החידוש לדור המופלא הזה ולדור הבא אחריו… אם נקים בית מדרש להתחדשות רעיונית, בית מדרש שיפעם, יפריח ויתמזג עם עולם המעשה, המורים והמורות של הדור הבא, שילמדו בו, ידעו ברגישותם להתאים את הרעיונות לתלמידיהם".
הספר הזה, שנכתב לקראת יום השנה למלחמת "חרבות ברזל", נועד להוות תשתית לבתי המדרש הללו. הספר מחולק לארבעה שערים: א. מה קורה כאן בעצם? מסגור התקופה על הרצף ההיסטורי. ב. על מה אנחנו נלחמים? המלחמה על המוסר. ג. איך קמים? חוסן ציוני ותקווה. ד. מה המשימה? התיישבות, חקלאות וחזון. המאמר שלי, העוסק בהתיישבות ביטחונית, מופיע בחלק ד'. בספר, למעלה מארבעים מאמרים וכמובן שלא אוכל לסקור את כולם, אך אתן כמה נגיעות.
ספר של התעוררות
מאמרי הספר מרבים להתכתב עם הוגים ציוניים והפופולריים ביותר הם גורדון, בן גוריון ויגאל אלון. צוריאל אסף, משורר ומחנך מן הגליל, רכז התוכן בארגון "השומר החדש", כתב על האור שבתביעה, קריאות ביצירת אהרון דוד גורדון, "שהתעקש על אורח חיים של פעולת כפיים בעבודת אדמה חלוצית, בשילוב עם פיתוח הגות מקורית". אבי זעירא, מורה ליהדות וציונות וחבר צוות בית יגאל אלון, ובעבר ראש מכינת מיצר וראש תכנית גולנית למנהיגות צעירה – תכנית מקו"ם, הגדיר במאמרו את השנה שבעקבות הטבח "שנה תש"חית". "מתוך אֵימי מלחמת העצמאות, השכול העצום ואי הידיעה הנוראה, נולדה המדינה" וכך עשוי להיות גם מתוך השבר הנוכחי. "חבלים עשויים להביא לחבלה, אך יש והם יכולים להביא ללידה ולחיים. חבלי לידה. זה בעיקר תלוי בנו, המיילדים".
בשנה האחרונה, בעקבות 7 באוקטובר, החל אבי לעסוק בהגות התיישבותית ולהכניס אותה גם לבית אלון ולבית מדרש שיש לי הזכות לחבוש לצדו במדרשת "אורנים", ואני מסייע לו בכך. הרעיון מופיע גם במאמר. אבי קורא לכונן מחדש את הברית בין הציבור החילוני לאתוס ההתיישבות. "את הקריאה להתיישבות יש לעגן כצו השעה וכצורך לאומי, ולא רק כהטבת תנאים. זהו הזמן לשילוב התודעה הבורגנית עם זו החלוצית".
זהו ספר של התעוררות, והכותבים בו רואים את שליחותם בהתעוררות החברה הישראלית. "מיהו האויב הגדול ביותר שלנו?" תוהה נחום אבניאל, עורך ספרות ומשורר. "מי עושה אותנו קלים לשליטה ולתבוסה? האין. הייאוש. החידלון".
לצד אבות תנועת העבודה, הוגה נוסף שצוטט בכמה מן המאמרים הוא הרב יונתן זקס, שהיה רבה של בריטניה. כך, למשל, במאמר של עינט קרמר, אשת חינוך ורוח בנושאי יהדות וסביבה והמנהלת החינוכית של "השומר החדש". היא מצטטת את הרב זקס: "להיות יהודי זה להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל הברה והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם, נגד אוזלת יד, נגד קבלה עיוורת של הגורל. האמונה היהודית כתובה בלשון עתיד. היא אמונה בעתיד שעדיין אינו אך הוא יכול לבוא, אם נשמע לקריאתו של אלוהים, נעשה את רצונו ונפעל יחד כקהילה של ברית. איכשהו, בדרך שהיא בעיניי מסתורית ומרגשת, עם ישראל כתב סיפור של תקווה שבכוחו לשמש השראה לכל מי שמעז להאמין שהעוול והכוחנות אינם המילה האחרונה בקורותיו של האדם, שהאמונה עשויה להיות חזקה מאימפריות, שאהבה שניתנת אינה ניתנת לריק ושאידאלים אינם אשליות מנחמות, אלא נרות המאירים את דרכנו בלילה חשוך וסוער, מגרשים את הפחד ונותנים לנו כיוון".
סוכנים של תקווה
כותרת המשנה של הספר מדברת על חוסן ציוני, ובכך עוסק אריאל יוף, בוגר שנת השירות של תכנית המנהיגות ב"שומר החדש", שבמלחמה שירת כמפקד צוות בעוצבת הקומנדו. הגדרתו לחוסן היא "היכולת שלנו לשאת, להסתגל, להתמודד עם הקושי ולהמשיך לתפקד בצורה ראויה".
אחד הערכים הבולטים בספר הוא הלכידות והאחדות הלאומית. הכותבים יוצאים נגד המחנאות השבטית שמעצימה את הקרע בחברה הישראלית ומסכנת אותה ומציבים מטרות ומשימות לבניית החברה הישראלית, שראוי כי תתלכד מאחוריהן.
אלקס ריף היא מייסדת ומנכ"לית של "לובי המיליון" – ארגון העוסק בקידום זכויות וצרכים של הישראלים דוברי הרוסית. במאמר שכתבה עם מרדכי אסקין, מנהל תחום דת ומדינה בלובי, הם מתייחסים לקרע ומציעים להמיר את השאלה "מי צודק?" בשאלה "איך בונים?". "איך בונים? איך משפרים? להפסיק לשייך את עצמנו למחנה צודק כזה או אחר, אלא לשייך את עצמנו למחנה הבונים, המשקמים, המשפרים".
כותרת מאמרה של עו"ד אפרת שהם הילדסהיימר – מייסדת ומנכ"לית "הקרן למנהיגות ציונית", היא: "התקווה". זה המסר של המאמר: "המעבר מ'אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו' (יחזקאל ל"ז) ל'עוד לא אבדה תקוותנו', הוא המהפך מייאוש לתקווה, המספר את הסיפור כולו. הוא פניו של הייחוד והייעוד של עם ישראל. הוא קולה של התקווה היהודית בשיח של האנושות. כציונים, לא סוכני שינוי אנו, אלא סוכני תקווה. זו המהות העמוקה אותה עלינו להנחיל בשדות החינוך ובשדות הפעולה וההגשמה הנוספים ולהטמיע זאת בקרב כל מי שלא מוכן להשלים עם המציאות".
קהילת ברית
בשנתיים האחרונות, במאמרים רבים שבהם יצאתי נגד תופעת הסרבנות הממארת, יצאתי נגד הטענה של הסרבנים, ש"המדינה הפרה אתנו את החוזה" והסברתי שהחוזה שלנו, כחיילי מילואים, אינו עם הממשלה, אלא עם האזרח בשדרות ובקריית שמונה, עם הילד בבארי ובמנרה. אורי ספיר, סמנכ"ל התיישבות בארגון "השומר החדש" ותושב נטור, ששירת במלחמה כרמ"ט לחימה בחטיבת גולני, האיר את עיניי, ביציאה נגד עצם התפיסה של "חוזה" ו"אמנה חברתית" וקורא ל"קהילת ברית". על פי התפיסה של קהילת ברית, "הקשר בין האזרחים למדינה אנו מבוסס על חוזה משפטי בו שני צדדים – האזרח והמדינה המתמודדים על קופה של 'זכויות' וכל צד מנסה למקסם את חלקו מסל הזכויות המונח על שולחן המשא והמתן. בקהילת הברית, הקשר בין האזרחים יונק את הווייתו מברית ערכית עמוקה בין מרכיביו. בברית זו אין שני צדדים, אזרח ומדינה, אלא צד אחד בלבד, מדינה, המורכבת מהתאגדות של אזרחים המבקשים להתאחד למדינה, על מנת לקדם חזון ערכי משותף… האזרחים אינם רק מקבלי שירותים מהמדינה, אלא שותפים פעילים בבניינה, בהגנתה, ובקידום ערכיה. הם אינם צרכנים של מוצרים מהשלטון, אלא יצרנים של בניית מציאות מתוקנת יותר, על מנת לקדם את החזון הציוני המשותף. האחריות להגנת המדינה אינה מוטלת רק על צבא וגורמי הביטחון, אלא על כל אזרח ואזרחית".
כך גם בתחומי הכלכלה, החינוך ושאר האתגרים, "שאם אזרחי המדינה לא יירתמו אליהם, תוך גילוי אחריות ונקיטת יוזמה, אזי נמשיך להתלונן על הפרת הסכמים. כדי להבטיח את עתיד המדינה בתחומים אלו, על אזרחי המדינה לקחת חלק פעיל בהובלה וביישום של הפעולות הנדרשות להבטחת קיומה הנצחי של מדינת ישראל כפלטפורמה להגשמת ערכים".
אני מאמץ בשתי ידיי את ההגדרה.
עוד אזכיר מתוך רשימת הכותבים את אלוף (מיל') גרשון הכהן, פרופ' נורית גוברין, אודי מנור, און ריפמן, יעקב נוקד ויואב שורק. אני ממליץ בחום על הספר, שהוא כמים צוננים לנפשה העייפה של החברה הישראלית וקול מעורר להתחדשות ציונית ויהודית.
יעקב נוקד (עורך), "התלכדו בסערה – חוסן ציוני לימי המלחמה", הוצאת "השומר החדש", ישראל 2024, 201 עמ'
