האם הקורבן נועד באמת לקב"ה? הרי לה' הארץ ומלואה וכל העולם שלו ממילא. כשהאדם מצטווה להקריב קורבן נרמז לו שהוא היה צריך להיות הנפגע, והקב"ה מעדיף שיתקן את דרכיו מאשר שיקריב קורבן. האדם צריך לחשוב פעמיים אם אכן הוא ראוי שנפש על בעל חי תילקח בגינו
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם אם עולה קורבנו מן הבקר זכר תמים יקרבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'…"
פותחים אנו את ספר תורת כהנים, עבודתם בבית המקדש והקרבת הקורבנות.
חז"ל התחבטו רבות בעניין מטרת הקורבן ותפקידו. הרי לה' הארץ ומלואה וכל העולם הוא בחינת שלו. מה יועיל קורבן שנשחט ע"י האדם לכבודו, כי הרי הוא שלו? ישנם לכאורה פסוקים סותרים בעניין הקורבנות. הנביא ישעיה אומר החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע – מזבח טוב, להקשיב – מחלב אלים…
למה לי רוב זבחכם וכו', רחצו, הזכו, הסירו רוע מעללכם מנגד עיניי, ומהצד השני אומר הפסוק והביאותים אל ארץ קודשי ושמחתים בבית תפילתי עולתכם וזבחכם לרצון על מזבחי?
הרמב"ם לכאורה מביא טעם לסבר את האוזן שעבודת הקורבנות היא להרחיק את ישראל מעבודת אלילים שהייתה נפוצה באותה תקופה. הרמב"ן דוחה מכל וכל תפיסה זו וסובר שעוד לפני עבודת האלילים הקריבו קורבנות אדם הראשון ונח, וזה היה ריח ניחוח לה', כלומר יש בקורבנות איזשהו סוד המקרב בין האדם לאלוקיו, קורבן לשון קרבה, קרבן לשון הקרבה.
הקב"ה מצווה את האדם להקריב קורבן ובעצם רומז לו שהוא היה צריך להיות הנפגע ותמורתו האדם מקריב קורבן, וזה יעורר אותו לחשיבה מחודשת אם אכן הוא ראוי שנפש על בעל חי תילקח בגינו.
הקורבן מאפשר לאדם הזדמנות חדשה להתחדש, למחוק את החטאים ולהתקרב לה', כלומר עיקר הקרבת הקורבנות הוא הפעולה שנעשית אצל האדם פנימה. ולכן נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן…" האדם צריך להקריב מעצמו ומרצונו את הקורבן וע"י כך יש השפעה למעלה על השינוי שחל באדם
הקורבן מאפשר לאדם הזדמנות חדשה להתחדש, למחוק את החטאים ולהתקרב לה', כלומר עיקר הקרבת הקורבנות הוא הפעולה שנעשית אצל האדם פנימה. ולכן נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן…" האדם צריך להקריב מעצמו ומרצונו את הקורבן וע"י כך יש השפעה למעלה על השינוי שחל באדם, אך אם מקריבים קורבן כדי לאפשר לאדם לחטוא ולהתנהג בניגוד לרצון ה', "אז למה לי רוב זבחכם…"
בפעם הראשונה שראינו שהקורבן הולך במקום האדם זה היה אצל אברהם אבינו.
כאשר הוא היה צריך להקריב את יצחק, הקב"ה אומר לו אל תשלח את ידך אל הנער. הוא לוקח איל ומקריב אותו בחינת נפש תחת נפש.
האופן שבו אנו מקריבים את הקורבנות אמור להשפיע על האדם וללמדו דרך ארץ.
למשל: יש שני דברים שלא מביאים בקורבנות – שאור ודבש.
השאור מנפח, השאור בעצם מתעתע ומראה שישנה כמות גדולה יותר בבצק. כמו כן, הדבש הוא מתוק מדי וניתן לצפות בדבש גם דברים שאינם ראויים לאכילה וייחשבו כמתוקים.
הקב"ה לא רוצה אנשים מנופחים ולא מתוקים הוא רוצה את האנשים – האדם כמות שהוא.
בקורבנות אנו מקריבים על כל קורבן מלח, שהמלח אינו מתקלקל ושבועה כרותה למלח מפני שהוא יציב ומוציא מכל אדם את הטוב שבו.
כמו כן מקריבים את הדם והחלב – דם המסמל תסיסה ופעילות וחלב המסמל על גשמיות, חומריות ועייפות. זה כנגד זה מצוות עשה ושלא תעשה – הרבה פעמים כאשר האדם צריך לקום ולעשות מצווה בהתלהבות, הוא מפעיל את חלבו ומתעצל לעסוק במצוות וכן ההפך.
בהקרבת הקורבן אנו רוצים שהאדם יאזן את שתי התכונות הללו ובמקום של עשייה ומצווה יישאנו ליבו לעשות הטוב וזה יהיה ריח ניחוח לה'.
