גושי ההתיישבות בסיני (ימית ומרחב שלמה) לא השפיעו בהסכם השלום עם מצרים, ב- 1979. אולם יש עובדות אחרות, שמוכיחות את ההפך. תגובה למאמרה של דניאלה שאול "טרומפלדור אמר? אז אמר…" ("שישי בגולן", 1288)

לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמו מספר גושי יישובים מעבר לקו הירוק, על מנת לעצב את הגבולות החדשים, על פי תפיסת הממשלה, שהתבססה על "תכנית אלון". ההתיישבות בגולן הייתה חלק מן המהלך. במסגרת המהלך התיישבותי הזה, הוקמו שני גושי יישובים בסיני. האחד בצפון סיני, העיר ימית וחבל ימית, שנועד להוות חיץ בין רצועת עזה למצרים. השני במרחב שלמה, שנועד להבטיח את חופש השיט. בהסכם השלום עם מצרים, (1979), גושי היישובים הללו לא השפיעו על הגבולות. לא זו בלבד שהם לא עיצבו את הגבול, המצרים סירבו בכל תוקף להשאיר אותם על מכונם, גם תחת ריבונות מצרית. ניתן לומר, על בסיס עובדה זו, שהנה, הוכח בעליל, שההתיישבות אינה מעצבת את גבולות הארץ. עקירת גוש קטיף במסגרת תכנית ההתנתקות (2005) נותנת משנה תוקף להכרה הזאת.

אולם יש עובדות אחרות, שמוכיחות את ההפך. ב-1995, התפרסם "הסכם" ביילין-אבו מאזן, להסדר הקבע בינינו לבין הפלשתינאים. ההונאה והמלכודת שהציב אבו מאזן לבן שיחו, שהיה לאידיוט שימושי של אש"ף, (אף שהוא מתעקש להכחיש זאת, נדמה שאף לעצמו, עד היום), היא נושא למאמר נפרד. מה שנוגע לעניינינו, הוא שבהסכם הזה, לראשונה, הוכנס רעיון "חילופי השטחים". על פי הרעיון, הגבול בין ישראל למדינה הפלשתינאית אמור להיות קווי 4.6.67, אבל יש אזורים ביו"ש שישראל אינה יכולה לסגת מהם ותמורתם יפוצו הפלשתינאים בשטחים בנגב. מהם אותם שטחים? גושי היישובים הגדולים ביו"ש.

ביילין, שכל חייו הציבוריים התנגד לכל התיישבות מעבר לקו הירוק, וגם לאחר ה"הסכם" עם אבו מאזן, הוא טען שדעתו העקרונית נותרה כשהייתה, הסביר שאי אפשר לעקור את גושי ההתיישבות ועל פי התכנית, ישראל לא תיסוג מהם ורוב המתיישבים יישארו בריבונות ישראל. העיקרון הזה הוצג גם בהצעת אהוד ברק לפסגת קמפ-דיוויד (2000) ובהצעת אולמרט לאבו מאזן (2009). בתכניות הללו, יישובים רבים אמורים היו להיעקר, כך שהם לא עיצבו את הגבול ומצד שני, מה שעיצב את הגבול, חד וחלק, היו גושי היישובים. מורכב.

כבר מתכנית החלוקה

נחזור כמה עשורים אחורה, לתכנית החלוקה. על פי התכנית, רוב שטח הנגב יועד למדינה היהודית. למה? בזכות י"א נקודות ההתיישבות, שעלו לקרקע במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). על סמך מה אני קובע זאת? הדברים כתובים, שחור על גבי לבן, בדו"ח אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם, שעיצבה את תכנית החלוקה. נציג גואטמלה באונסקו"פ, חורחה גראסיה גרנאדוס, סיפר בספרו "כך נולדה מדינת ישראל", על ההתפעלות מהביקור ביישובים שהוקמו זה עתה בנגב והביאו להכללת הנגב בישראל: "ממרחקים הופיע לעינינו חזון מטעה, ולנגד עינינו ניצב כמו נד זרם של מים חיים ותכולים. היו אלה מים, מים חיים, בריכת המים של קיבוץ רביבים [שלא היה חלק מי"א הנקודות, אלא הוקם שלוש שנים קודם לכן – א.ה.]. מובטחנו כי פנינו שיקפו את רגשי פליאתנו. בניגוד חריף למדבר, נפרש לנגד עינינו מרבד ירוק של עשב ושיח. חמישים פסיעות מכאן התחילו גני הירק השופעים אבטיחים, קישואים, עגבניות. טיילנו בתוך גני רימונים וכרמי זיתים ובין עצי שזיפים, ונחנו בצל הדקלים הצעירים".

אכן, המיזם הציוני ההתיישבותי החלוצי רב-התושייה של צינור המים לנגב, שהוקם בידי המוסדות הציוניים בטרם מדינה, שלהב את דמיונם של חברי הוועדה. הם התפעלו מן ההתיישבות, והשתכנעו, שהנגב, ולא רק היישובים הקיימים, אלא גם היישובים שיוקמו בעתיד, ראוי להיכלל במדינה היהודית. הם התפעלו גם מן הרעיון הקיבוצי, שבו נתקלו לראשונה והיה אף הוא שיקול בהחלטתם.

גרנאדוס: "הערכתי את החשיבות העצומה של ניסיון חברתי זה, הקיבוץ, היא שחיזקה בי את החלטתי האיתנה להגן בכל העוז שבי על זכותם של היהודים למדינה משלהם… נימוק סוציולוגי זה, שזיקתו רבה לעתיד של כל האנושות, היה לו בעיניי משקל מכריע". בהמשך, הוא כתב: "היהודים הפכו מדבר לגן פורח… במפעלם הניע אותם כוחו של אידאל… הקיבוצים הם המביעים מבע מושלם ביותר של רוח ההקרבה והקואופרציה, שבכוחה הושג כל מה שהושג".

הנה כי כן, הוכחה נחרצת לכך שההתיישבות היא שקבעה את הגבול. הוכחה וקוץ בה. רק 10 מתוך 11 הנקודות נכללו בשטח ישראל. כפר דרום נכלל בשטח המדינה הערבית. אז ההתיישבות קובעת, או לא קובעת את הגבול? בגבולות החלוקה, יישובים יהודים לא מעטים, כמו למשל נהריה, נכללו בשטח המדינה הערבית ואף על פי כן, השיקול העיקרי בקביעת גבולות החלוקה, היה ההתיישבות. אי אפשר היה ליצור הפרדה מלאה בין האוכלוסיות, אך בגדול – אזורים שהיו מיושבים בעיקר ביהודים נכללו במדינה היהודית ואזורים שהיו מיושבים בעיקר בערבים, נכללו במדינה הערבית.

הנגב והגליל

כיוון שהערבים דחו את תכנית החלוקה ותקפו את היישוב היהודי בארץ, הורחבו במלחמה גבולות המדינה. את הגבול קבע בעיקר הנשק. אך זה לא מדויק. ישראל נסוגה משטחים שכבשה בצפון סיני ובדרום לבנון והסורים נסוגו משטחים בעמק החולה ועמק הירדן. אך היישובים קבעו במידה רבה את תוצאות המלחמה, כיוון שהם היו המניע הראשי לכיבושי ישראל במלחמה. אכן, מלבד גוש עציון ובית הערבה שנפלו, כל היישובים היהודיים נשארו בידי ישראל. תוך כדי מלחמה, הוקמו לאורך הספר יישובים חדשים, כדי לעצב את הגבול. בסופו של דבר, קווי שביתת הנשק נקבעו בשילוב של התיישבות, מלחמה ודיפלומטיה.

הנגב והגליל נשארו בידי ישראל, אך בן גוריון ומעצבי המדינה ידעו שללא התיישבות מאסיבית, ישראל לא תוכל להחזיק בשטחים אלו. לא יהיו לה כוחות צבא לעשות זאת. המסתננים ממצרים, ירדן, סוריה ולבנון יקבעו עובדות בשטח ונאבד את הגליל והנגב. מאות יישובים הקימה ישראל באזורים אלה, בשנות החמישים, ויישבו בהם בעיקר את המוני העולים. ההתיישבות היא שקיבעה את הנגב והגליל כחלק – לא רק להלכה, אלא גם למעשה – ממדינת ישראל.

באין התיישבות – הריבונות צולעת

ההתיישבות בגולן קמה כדי לעצב את הגבול ולהבטיח שהגולן יהיה ישראלי. פעמים אחדות, הבאתי כאן מדברים של יהודה הראל ואיתן סט, בימים הראשונים, המסבירים שזאת שליחותם. ההחלטה על עקירת יישובי סיני יצרה טלטלה עזה בגולן. תושבי הגולן הבינו שההתיישבות לבדה – אין בה די כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי. כתוצאה מכך, הם יזמו את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל. כעת, כשיש גם התיישבות וגם ריבונות – הגולן בטוח.

לא חלף עשור, וממשלות ישראליות ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן. מסתבר שגם ההתיישבות וגם הריבונות אינן תעודת ביטוח. עם זאת, אין ספק שאלמלא ההתיישבות, ישראל מזמן הייתה נסוגה מהגולן. ההתיישבות והריבונות היו מכפיל כוח בהישארות הגולן ישראלי, למרות המו"מ.

יש בגולן אזור אחד, שחלה עליו ריבונות, אך לא יישבנו אותו – הר דב. בלא התיישבות, גם הריבונות עליו מעורערת. כאשר חיזבאללה הקים בו, בשטחה הריבוני של ישראל, מאחז (2023), ישראל הבליגה. האם היא הייתה מבליגה גם אילו המאחז הוקם בסמוך למטולה, או לשלומי, למרגליות, או לשתולה? אני מעריך שלא. כי היכן שאין התיישבות, הריבונות צולעת.

אז מה המסקנה מכל הדוגמאות שהצגתי כאן? שחזונו של טרומפלדור, שבמקום שתעבור בו המחרשה היהודית, שם יהיה גבולנו, לא תמיד עמד במבחן המציאות. מצד שני, הוכח שההתיישבות היא מרכיב משמעותי מאוד בעיצוב הגבול.

הסתמכות על המקרים שבהם ההתיישבות לא עיצבה את הגבול, כדי להציג את חלקה של ההתיישבות בעיצוב הגבול כ"מיתוס", וככזה – כפרה קדושה שיש לעוט עליה כדי לשחוט אותה, מחמיצה את הסיפור ההיסטורי האמתי והמורכב. שוחטי המיתוסים לתיאבון, אוהבים להתהדר בכך שהם היסטוריונים "ביקורתיים". אני מציע לדניאלה ולכולנו, להפעיל את הביקורתיות על מחקריהם, שלא אחת הם רדודים, מתעלמים מן המורכבות והם יותר ציור המטרה סביב החץ, מאשר משקפים את האמת ההיסטורית.