בועז לוי, מאמן כדורגל ואיש חינוך מקיבוץ עין זיוון, חזר אל הדשא אחרי שנים של מרחק. היום, הוא מוביל שינוי אמיתי בצפון הגולן, כשהוא בונה תשתיות, מחנך דור חדש של שחקנים ומזכיר לנו איך כאב אישי יכול להפוך לשליחות אישית וקהילתית של ממש
מאת: רותם אלון אוזן
בועז לוי (40) נולד וגדל בעין זיוון. אחרי שנים של נדודים בארץ ובעולם, הוא שב אל המקורות ובוחר להקדיש את חייו לקידום תרבות הספורט בצפון רמת הגולן – כמחווה לחברו הטוב, יוסי אוזן ז"ל, שנפטר מדום לב, במהלך ביקור משפחתי בקיבוץ. את הכאב הפרטי שלו הפך בועז למפעל חיים שמעניק לילדים בפריפריה הזדמנות שווה לגדול דרך הכדורגל, להתפתח, לחלום, ולהגשים. הוא מאמין שספורט הוא לא רק מטרה, אלא דרך – כלי חינוכי, רגשי וחברתי שמסוגל לחולל שינוי עמוק בילדים ובקהילה כולה.
מתי הבנת שאתה מקדיש את עצמך לכדורגל?
"כדורגל תמיד היה חלק ממני. מאז שאני זוכר את עצמי, אני רץ אחרי כדור. אבל החיים לקחו אותי למקומות אחרים – שירות קרבי בפלס"ר נח"ל, טיול אחרי צבא, עבודה בחקלאות.
"תמיד שיחקתי, אבל לא הייתה לי מסגרת רצינית שתתמוך בי כספורטאי, לא היו תשתיות, לא אוטובוסים ולא מאמנים. אחרי שיוסי נפטר בפתאומיות, משהו בי השתנה. התחלתי כמורה מחליף לחינוך גופני בבית ספר והבנתי פתאום את השליחות שלי – לחבר ילדים לכדורגל, כמו שפעם מישהו היה צריך לחבר אותי. הבנתי שבמשך כל השנים הכדורגל היה עבורי עוגן ועכשיו, הגיע הזמן להעביר את זה הלאה. זהו התפקיד שלי. כשאתה מאבד חבר קרוב בגיל כזה, זה כמו קריאת השכמה. החיים קצרים, והשליחות שלי ברורה – לעשות טוב לאחרים ולהשאיר אחרינו משהו עם ערך."
מי היה יוסי עבורך?
"יוסי אוזן (רבים הכירו אותו גם כיוסי כהן) היה החבר הכי טוב שלי. הכרנו בילדות, בעין זיוון. שיחקנו ביחד, גדלנו ביחד, חלקנו אהבות, תשוקות ובעיקר את האהבה הגדולה שלנו לכדורגל שחיברה בינינו. ביום שישי, ה-29 באוקטובר 2021, הוא הגיע לביקור משפחתי בקיבוץ ונפטר מדום לב, רגע אחרי ששיחקנו יחד בפיפ"א. באותו היום, משהו בי נשבר ובאותה הנשימה, משהו בי גם התעורר. הבנתי שאני עומד בפני דרך חדשה – דרך שבה אוכל להמשיך את המורשת של יוסי, דרך האהבה לכדורגל, דרך הילדים, דרך החיים".
שייכות, ביטחון ומטרה
למה חשוב לך לקדם את תרבות הכדורגל בצפון הגולן?
בועז: "כי לי זה היה חסר כילד. תמיד היו ילדים שאהבו כדורגל, תמיד היו משחקים מאולתרים בעין זיוון ובקיבוצים, אבל זה נשאר בגדר חוג, או משחק, לא הייתה באמת מסגרת מקצועית, או מועדון רציני. היום אני רוצה שילד שגדל בקיבוץ עין זיוון, באורטל, או במרום גולן, יקבל את אותה הזדמנות כמו ילד מרמת השרון. שיהיה לו מאמן רציני, מגרש ראוי, תלבושת מקצועית והכי חשוב – תחושת שייכות, ביטחון ומטרה.
איך נראית הפעילות של המועדון היום?
"הקמתי את 'בית הספר לכדורגל בעז', שפועל בעין זיוון, קשת, יונתן, קלע, קדמת צבי ומרום גולן. אנחנו קולטים ילדים וילדות מגיל גן ועד כיתה ז'. מעבר לאימונים, הילדים משתתפים בפעילויות חוץ – ערבי גיבוש, צפייה מודרכת במשחקים, סיורים באצטדיונים. פעם בחודש, יש משחק מול קבוצה אחרת, לפעמים, גם מול ילדים מהכפרים הדרוזיים באזור. הכדורגל הופך לכלי שמחבר בין קהילות, מקדם דו-קיום ומעל הכול – מחנך לדרך טובה".
מהו הדבר הבא?
"אנחנו עובדים על שיפוץ מגרש הכדורגל בעין זיוון, לזכרו של יוסי. כבר שתלנו עצים, חידשנו את הדשא, הקמנו יציע קטן. קיבלנו תמיכה ראשונית מהקיבוץ, אבל השאיפה היא להקים עמותה שתיקח את זה קדימה. החלום הוא שנוכל לגייס תרומות, לפתח תשתיות, ולבנות מגרש מקצועי אמיתי, מקום שילדים יוכלו לגדול בו, לחלום, לשחק, ולהתפתח. בגולן יש כישרון, יש תשוקה. כל מה שחסר זה הפלטפורמה שתאפשר להם לפרוח".
מה היית רוצה להגיד לסיום?
"אני מזמין כל ילד שאוהב כדורגל לבוא ולנסות. יש בגולן מאמנים מצוינים ואנחנו קהילה אחת, עם לב גדול. אני מקווה לשיתופי פעולה, לתמיכה, ובעיקר – לראות עוד ילדים מאושרים על המגרש, כי בסוף, זה הניצחון הכי גדול".
