"יהודה הראל – ביוגרפיה", ספרו של אורי הייטנר, על אבי ההתיישבות בגולן, הושק באירוע מרגש, בו בלטו בנוכחותם רבים מדור המייסדים בגולן

ביום שישי שעבר, 5.4, עם שוך סערת הגשמים של תחילת השבוע החולף ורגע לפני סערת הבחירות של השבוע הבא, התכנסו עשרות רבות מאנשי הגולן, לאירוע השקת הספר, "יהודה הראל – ביוגרפיה", מאת אורי הייטנר, הכותב, כידוע, גם לא מעט מעל גבי במה מכובדת זו.
אני מבקש להביא מעט רשמים מהאירוע ומעט מהיכרותי האישית, הלא-רבה, עם חתן השמחה. אמנם יהודה אמר שבתור בוגר החינוך הגרמני, הוא מתרגש, אבל לא מראה זאת, אבל בקרב הקהל הרב, בהחלט ניתן לחוש היה בארומה קלה של התרגשות באוויר האולם. ברקע, גם עמדה הכרזת טראמפ והכרתו בריבונות ישראל בגולן, אם כי חייבים להודות שזה היה רק בשולי הדברים.

הציבור למד שיהודה וירון לונדון הם חברים טובים, גם אם ברי-פלוגתא פוליטיים. ירון כרך יחדיו שניים מהשירים שהושמעו בהפוגה בין הדוברים. "בית הערבה" ו"שם הרי גולן". הראשון, שיר על חלום ושיברו, על בית שחרב. השני – חלום ומימושו

כנראה שרוב הנוכחים בחדר לא היו צריכים את נשיא ארה"ב כדי לדעת מה מקומנו כאן. שמעון שבס, יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת החלת החוק, דיבר על חוויות התקופה ההיא ועל רזי הפוליטיקה כפי שלמד מיהודה. הח"מ זוכר את הכעס בגולן על שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת המאבק נגד ממשלת רבין. אבל כנראה שמבחן התוצאה גבר על מבחן התודעה וכאן בגולן לא שומרים טינה.
הרושם העיקרי בעיניי היה הנוכחות הבולטת של דור המייסדים, לא רק של מרום גולן, קיבוצו של יהודה ומקום ההתכנסות, אלא גם מיישובים רבים נוספים. נדמה לי שבמצטבר היו שם הרבה יותר מ-2000 שנות התיישבות בגולן. אמנם הספר עוסק במפעלותיו ומעלליו של יהודה הראל, אבל קווי הסיפור משותפים לדור שלם בגולן. הדור אשר ידע את "הרמה הסורית", הדור שהתחיל מהר טרשים קירח והיום מגדל כאן נכדים. במקרה של יהודה וציפק'ה, מדובר בארבעה מבין חמשת ילדיהם שנשארו לגור בגולן. הנכדים גם לקחו חלק בהנחיית האירוע.

האיש של התקווה

פה ושם, ניתן היה להבחין גם בנציגי דור הביניים וגם בדור הצעיר, חלקם ילידי הגולן. הרב-דוריות אינה מקרית. ביטוי יפה לכך נתן בדבריו מנכ"ל "ידיעות ספרים" (ההוצאה בה פורסם הספר), דובי איכנוולד. הוא דיבר על יהודה המהפכן והאיש של התקווה. באמת, מי שקצת מכיר את יהודה והלכי מחשבתו, לא יכול שלא להתפעל מהיכולת של מי שהיה בליבת העשייה ההתיישבותית בתנועה הקיבוצית, בכלל (ויסלחו לי אנשי התנועות הקיבוציות לשלל גווניהן על ההגדרה המכלילה) ובגולן, בפרט, להצליח ולשים כל פעם מחדש סימן שאלה על מה שלכאורה כבר התגבש והתקבע. לא לקבל כתורה מסיני גם הנחות שהוא היה בין מנסחן בעבר. להשאיר תמיד משהו פתוח, בסיומה של כל פרשה, זה נחשב לתכונה של צעירים ויש מה ללמוד מיהודה גם בתחום הזה.

הציבור למד שיהודה וירון לונדון הם חברים טובים, גם אם ברי-פלוגתא פוליטיים. ירון כרך יחדיו שניים מהשירים שהושמעו כקטעי הפוגה בין הדוברים. "בית הערבה" ו"שם הרי גולן". הראשון, שיר על חלום ושיברו, על בית שחרב. השני, חלום ומימושו. יהודה וציפק'ה, זוג צעיר בקיבוץ מנרה, מול הגולן, הגשימו חלום של התיישבות ולשניהם חלק במימוש החלום של שאר תושבי הגולן.

מעמיק לרוחב

מפעל חייו של יהודה הוכר בהחלטה להעניק לו את פרס ישראל אשתקד. הספר יצא כאמור, בהוצאה מובילה ברמה הארצית ובכל זאת, אי אפשר שלא להודות ש"יודה-הראל" זה מותג גולני, ומוכר בעיקר כאן. אני מוכן להמר שלא מעט במדינה יראו את כריכת הספר וישאלו: יהודה מי? ואולי תשובה לכך העניק יהודה בעצמו. "מעמיק לרוחב", כך הוא הגדיר את עצמו. "סקרן לתחומים רבים, אך כנראה שבאף אחד מהם לא אהפוך למומחה". אולי זה מסביר את השילוב המיוחד של איש הגות ומוביל עשייה, אבל ממוקד ברמה המקומית (והפנים-קיבוצית). נקודה נוספת שלכדה את אוזניי בדבריו של יהודה הייתה האמירה: "אני גאה בשגיאות שעשיתי", מי שלא עושה לא שוגה, אבל מי ששוגה לומד, מתקן וממשיך. כל אלו מאפיינים את יהודה, אם איני טועה

את הוצאת הספר יזם ודחף אלי זיו והוא שרתם לעניין את אורי הייטנר. הייטנר, הסופר, ויהודה הראל, המסופר, חולקים לא רק ידידות רבת-שנים ומחויבות עמוקה להתיישבות בגולן מזה עשרות שנים, אלא גם חלוקים בסוגיות רבות, מה שלא הפריע בגיבוש היצירה שלפנינו. שבוע אחרי שפורסמו התכניות ליישב בגולן 150 אלף תושבים, אפשר לסכם ולומר שלפחות עתה, יש לנו סיכום של 50 השנים הראשונות, המייסדים והיסודות. ואידך זיל גמור.