מירב נדב מאירוביץ, פסלת ממעלה גמלא, מפסלת בחוטי ברזל. שזירה, אריגה וסריגה, חוט אחרי חוט, עד לפסל השלם, לפעמים בגודל טבעי. כמה זמן לוקח? "בקצב ובזמן שלי"
דנה הראל
מרחוק נראות הנשים כדמויות חיות שעצרו לרגע. כשמתקרבים, שמים לב שאלו פסלים של נשים, העשויים מחומר שגרתי בתחומים אחרים, חוטי ברזל. בדרך כלל, החומרים הנפוצים והמוכרים הם חומר, ברונזה ואבן. כאן, השימוש הוא בחוט ברזל מגולוון, כן, כזה שמשתמשים בו בבניין ובגדרות.
"התברר לי, שבבית החדש, אין חלל שבו אוכל לעבוד בחומר ומאחר שהצורך לפסל חזק ממני, חיפשתי חומר אחר שאתו אוכל לעבוד ב'פינת הסלון'. חוטי ברזל היו לי בבית באופן קבוע. החלטתי לנסות לעבוד אתם בשיטה אחרת, של קשירה ושזירה"
הפסלים האלו נארגים ונסרגים, חוט אחר חוט, במלאכה חוזרת ונשנית, בסבלנות אין קץ, על ידי הפסלת מירב נדב מאירוביץ. מחוט בודד, לקשר של חוטים ועד לפסל מוגמר. החל מגודל של 30 ס"מ ועד לפסלים בממדים ובגודל טבעי של אדם והתוצאה עוצרת נשימה.
בימים אלו, מוצגת בגלריה "חומר טוב", בשכונת נווה צדק בתל אביב, תערוכה ראשונה וייחודית של מירב, תושבת מעלה גמלא. הפסלים כולם הם דמויות נשים, נשים מלאות, עגלגלות חמוקיים שמשדרות עוצמה. שניים מפסליה המוצגים בגלריה, דמויות נשים בגודל טבעי, ניצבים מרשימים במרכז הגלריה ופסלים נוספים, קטנים יותר, סביבם. בעבר, הוצגו חלק מפסליה של מירב בבית אמני הגולן, במתחם ווסט, גרסאות מוקדמות וקטנות יותר של הפסלים להם היא קוראת "נשות הברזל".
גם על גג ביתה במעלה גמלא, יושבות-שוכבות להן שתי נשות ברזל מרשימות בגודל טבעי, משקיפות על הנוף.
מירב, ילידת רחובות, עברה בשנת 2006, יחד עם רונן בן זוגה וארבעת בניהם, להתגורר במושב מעלה גמלא.
"חיפשנו מקום קהילתי, ירוק וכפרי לגדל את הילדים ואת עצמנו", מספרת מירב, "לאחר שהתארחנו מספר פעמים אצל אחי ומשפחתו, במושבה קדמת צבי, בחרנו ברמת הגולן ובמעלה גמלא".
ילדיהם השתלבו במוסדות החינוך וכעבור מספר חודשים, השתלב רונן במערך המטפלים של הגולן ומירב החלה לעבוד כמזכירת מעלה גמלא. עבודה שמשאירה לה זמן גם לאמנות שלה.
איך הגעת לפיסול בחוטי ברזל, היכן למדת את הטכניקה?
"האמת, ממצוקת מקום. כשגרנו במרכז, פיסלתי בעיקר בחומר. כשעברנו לביתנו במעלה גמלא, התברר לי, שבבית החדש, אין חלל שבו אוכל לעבוד בחומר ומאחר שהצורך לפסל חזק ממני, חיפשתי חומר אחר שאתו אוכל לעבוד ב'פינת הסלון'. חוטי ברזל היו לי בבית באופן קבוע ובדרך כלל, יצרתי מהם מוביילים שונים. החלטתי לנסות לעבוד אתם בשיטה אחרת, של קשירה ושזירה ויצירת דמות פיגורטיבית תלת-ממדית והשאר היסטוריה".
מדוע רק דמויות נשיות ?
"לא רק, יש גם קצת חיות, צמחים, מסיכות, אבל בעיקר נשים. גוף האישה המלאה שופעת החמוקיים העגלגלים הוא מדהים בעיניי. משדר רכות נשית, אימהית, מחד ועוצמה וחוזק, מאידך. אני חוקרת את הדמות הנשית, במובן היצירתי, כבר שלושים שנה ועדיין היא מלאת קסם בעיניי.
"בשנות העשרים שלי, השתתפתי בסדנת של האמן טומס דיטרוי, איש יקר, שהלך לעולמו בטרם עת, לפני מספר שנים. הוא היה שותף לאהבתי ולהערכתי את הגוף הנשי המלא ובהנחייתו, המשכתי לחקור ולעבוד עליו יצירתית ולמעשה, עד היום לא הפסקתי".
כמה זמן לוקח לך לסיים פסל בגודל אדם בטכניקה הזו?
"רק במקרה חריג אחד עקבתי אחרי הזמנים. את אחד מפסלי הנשים שמוצבים בגלריה, לקח לי מעל לחמישה חודשים לסיים, מהחוט הבודד הראשון ועד לדמות הסופית.
"האמנות היא לנפש, לזמנים אין משמעות, הצורך הבוער ליצור וההנאה מתהליך היצירה הם החשובים והמשמעותיים ואני שומרת בקנאות על היכולת שלי לפסל בקצב ובזמן שלי".
מהן השאיפות שלך לעתיד בתחום האמנות?
"להמשיך ליצור כמובן, להתחדש, להיחשף כאמן, שיכירו את טכניקת היצירה שלי בחוטי ברזל, שהיא די ייחודית וגם יצירות בחומרים ובטכניקות אחרות, בעתיד לבוא".
