חם באוזן – בני איתן
40 שניות לתוך השיר הראשון, ידעתי שיש לי אוצר באוזניים. לפעמים, אתה פשוט יודע. גמליאלי פותח עם שיר הנושא, למעשה דקלום הנושא והנושא הוא המבט האחר. כשאתם חוגגים ביום העצמאות, אתם יודעים, יש מי שעובד שם בהגברה ובהקמת ופירוק הבמה. לכל דבר בחיים יש את מאחורי הקלעים שלו.
עברו עוד שתי דקות, התחלף שיר והבנתי שיש פה טעות. רשום לי דניאל גמליאלי ואני שומע משהו אחר. כיוון שבדיוק עכשיו זה 20 שנה להסתלקותו של אדמו"רנו האהוב, הרמ"א (בעל ה"וגלוי עיניים") זצוק"ל זי"ע, רצתי מהר חזרה סוויסארה לדף הקרדיטים וראיתי: הפקה מוזיקלית – עמיר (שכולו) לב. נרגעתי, האוזן יודעת.
הסגנון של גמליאלי ממש מזכיר את זה של יקיר המדור ונשוא הגעגוע, עמיר לב. לא בצבע הקול, אבל כן בכל השאר וקודם כול – במבט האחר, במילים השונות. גמליאלי כותב משפטים כאלה: "בחלום את מופיעה כצבע", ("אבן").
הנה לכם כמה מילים מהקומוניקט שלו, כי כשמישהו יודע לכתוב, אני עושה כבוד: "דניאל גמליאלי, בשילוב נגני רכס הרי יהודה, עושים מוזיקה ירושלמית וגלילית, דבוקים בזיעת הפועל, חום הכביש ודמעת המשורר. דניאל הוא יוצר עדין, אך אלים, מתפייט, אבל כועס ושיריו יכולים לשמח ולסחוף לריקוד וגם לערער ולחתור נגד הקצב וההרמוניה. הסגנון והסאונד כמו סירה קוצנית, שיח זעתר ועץ זית – ים תיכוני וחי". יש מצב שעמיר לב נגע גם בשורות האלה.
גמליאלי בעיניי הוא משורר, כן, של סירה קוצנית וזעתר. המילים היפות, החמקמקות, שנותנות לך להבין, אבל רק אולי.
"אם הייתי מאמין שציפור יכולה להפוך ללביאה/ הייתי עומד על אבן ושואג/ עד אלייך/ מה שנשאר לי זה ללמוד/ להסתכל בטבע/ עד יומי האחרון/ לראות/ היום הוא יומי האחרון, בינתיים", ("ציפור"); "חוץ מללכת, או לא ללכת/ אפשר לעשות הכול/ לבשנו אלף פרצופים/ בלענו אלף כדורים/ משהו ומותו/ השקט של הלב/ השקט של הלב/ בין הפעימות", ("בין הפעימות"); "מצד שמאל/ רגל על רגל/ בתוך מעיל, בתוך קהל/ מתכערת/ עצבים/ אני לא זז/ נשאר בצד ימין/ תמיד זה מצד שמאל/ דרך כתף עייפה/ רואה אופק, חולם/ מימין הדגלים תופסים את הרוח…", (מצד שמאל").
כרגיל במקרים כאלה, רוב המלודיה נמצאת בליווי. אם תזיזו את עמיר לב לכיוון של שפי ישי, איפשהו בדרך תקבלו את צבע הקול של גמליאלי, שנותן בזית, בטיון ובנענע ומביא אתו באמת משב ריחני של הרים. נגני רכס הרי יהודה: גיא שרף – קלימבה, אייר-הו, סאז; אור חסון – קונטרה בס; דר לוי – תופים; דרור שמעוני – גיטרה; נועה שמר – פסנתר; לב אלמן – כלי הקשה; אריק פינקלברג – גיטרה; דניאל גמליאלי – שירה וגיטרה אקוסטית. נהדרים. הצטרף אליהם עמיר לב, בגיטרה אקוסטית משלו, שכאמור, הפיק מוזיקלית וגם ערך את הטקסטים.
דמיינו שיש לכם חור בנשמה, אבל לא עגול יפה כזה, אלא עם שוליים קרועים ופרוצים ואז, פתאום באה מוזיקה ומתיישבת לכם על החור הזה ונוזלת לכל הקרועים והפרוצים האלה וממלאת אותם במין עונג עצום שאין לו תיאור מילולי. דמיינו. זה מה שקרה לי, כששמעתי את "מחסן" של גמליאלי.
