השבת, ראש חודש תמוז, יהיה יום האזכרה ה-11 למותה של בתנו האהובה, אפרת. נראה כאילו רק אתמול עוד הייתה פה, תינוקת יפה עם עיני מלאך
יעל אליה מדי
זה טור על המשברים שבחיים, על סיפור שהתחיל בחושך גדול וההתעקשות להמשיך ולמצוא את האור למרות הכול ובטח יש פה בקהל עוד אנשים שחוו משברים כואבים ונשארו בחיים. השבת, ראש חודש תמוז, יהיה יום האזכרה ה-11 למותה של בתנו האהובה, אפרת. נראה כאילו רק אתמול עוד הייתה פה, תינוקת יפה עם עיני מלאך.
בשבת סתווית אחת שטופת שמש, בחודש מרחשון, היא נאנחה אנחות מצוקה והחוש האימהי הרגיש לי שמשהו לא בסדר. נסענו אתה לבית חולים ומיד נשלחנו לטיפול נמרץ ברמב"ם. היא הייתה רק בת חודשיים והתגלתה אצלה דלקת בשריר הלב. שבועיים וחצי הייתה מורדמת ומונשמת והרופאים לא בישרו טובות, הסבירו שהמצב לא טוב ושהסיכויים קלושים. זה היה שוק מוחלט לראות את התינוקת הקטנה שלי מחוברת למכשירים, רדומה ומונשמת. היא שכבה לה במיטה, מכשירים, חוטים, צפצופים, רופאים, אחיות והמון רגעים קשים ודמעות שהיה קשה לעצור.
היינו חסרי אונים. זוג הורים צעירים, עם עוד שני ילדים. קיבלנו חדרון במלונית והעתקנו את חיינו לבית החולים. חדר אחד קטן, צמוד לטיפול נמרץ והחיים עצרו מלכת. לא יכולנו לעזוב אותה. ימים ולילות היינו צמודים ומתפללים ולמרות הקושי הגדול, הייתה לנו אמונה גדולה שהיא תהיה בסדר
היינו חסרי אונים. זוג הורים צעירים, עם עוד שני ילדים. קיבלנו חדרון במלונית והעתקנו את חיינו לבית החולים. חדר אחד קטן, צמוד לטיפול נמרץ והחיים עצרו מלכת. לא יכולנו לעזוב אותה. ימים ולילות היינו צמודים ומתפללים ולמרות הקושי הגדול, הייתה לנו אמונה גדולה שהיא תהיה בסדר.
אחרי שבועיים וחצי, עברנו למחלקת ילדים ואחרי עוד שבועיים, שוחררנו מבית החולים וחזרנו הביתה לגולן, עם אין-ספור תרופות ושגרת חיים לא מוכרת ולא רגילה וסטרילית. תשעה חודשים של טיפולים והרבה משברים, מסביב משפחה וקהילה גולנית חמה עוטפת ותומכת, שנתנה לנו כוחות.
בבוקר אחד של חום גבוה ודלקת ריאות, היא לא הצליחה להמשיך להילחם ואנחנו הפסדנו. הבשורה הייתה קשה כואבת ובלתי אפשרית. הייתי אימא צעירה בת 32 ואבדתי את בתי. מצאתי את עצמי בהלוויה, קוברת אותה, יושבת עליה שבעה. חלום בלהות. רציתי להתעורר ממנו ולגלות שהיה זה רק חלום, אבל התעוררנו למציאות חדשה, קשה מנשוא. ידעתי שאין לי אפשרות לשקוע באבל, היו לי שני ילדים קטנים, שגם הם היו צריכים להתמודד עם מות אחותם, בעל שהילדה שלו מתה לו בידיים והורים קשישים שחוו כבר שכול בחייהם ולא רציתי להקשות גם עליהם.
אבל העצב על האובדן היה כבד. פתאום כל חתך קטן מסכין היה כואב בהגזמה. כל מכה קטנה הייתה נראית לי נוראה. חום קטן לילדים היה משתק אותי. כעסתי. בכיתי המון. חיפשתי תשובות ודרכים להתאושש והיה לי ברור שגם בתוך החושך הגדול הזה, אני חייבת למצוא את האור. מהר מאוד חזרתי לשגרת עבודה, ידעתי שהעשייה והעבודה יצילו אותי מהרחמים העצמאיים. זה לא היה פשוט. עברנו דרך ארוכה של עליות ונפילות, אבל המסר היה ברור: ממשיכים לחיות לצד הצלקות.
עם השנים, הכעס הפך להשלמה. מצד אחד, תמונות וזיכרונות ומצד שני, ילדתי עוד שני ילדים מקסימים ויצרנו בית של שמחה חיים ועשייה. כל יום, מחדש, אני בוחרת להמשיך לחייך ולחיות לצד הכאב והחוסר על בת שאיננה ובידיעה שהחיים הם לא רק שאנטי וכוס קפה עם שוקולד מתחת לעץ. החיים הם התמודדויות ובחירות וצריך לדעת לשמוח במה שיש ולהודות על הטוב.
