"גם זה יעבור" – טונה, 2015
"טונהפארק" – טונה, 2017
כשהראפ הגיע מארה"ב לארץ, הגיע אתו גם הצורך של הראפר לקרוא לעצמו באיזה כינוי. כך יעקב שמעוני נהיה "סאבלימינל", יואב אליאסי – "הצל", דני ניב – "מוקי" וגם בדור החדש: רביד פלוטניק הוא "נֶצ'י נֶצ", שי חדד – "שי 360", אלון בלום – "סולג'יי", יהונתן יהודאי – "אורטגה" ואיתי זבולון הוא "טוּנה". למה? ככה.
סיפור מאחורי הקלעים של הטור הזה: אני כותב אותו מ-1996. כ-2000 רשימות עד כה. כמו החוצפן שאני, התקשרתי אז לכל חברת תקליטים ומשרד יח"צנות ואמרתי: יש לי טור בעיתון של ביקורת מוזיקה ישראלית, שלחו לי חומרים. לא יכולתי להאמין, אבל הם שלחו. כולם. הרבה. זה הפך לאוסף דיסקים מפלצתי של כ-2500 חתיכות. מ-2010 בערך, הקצב התחיל לרדת, כמו שהדיסק התחיל להיות לא רלוונטי לדור המהיר, הסלולרי, הווירטואלי, דור האגודלים שצריך את הכול בענן.
לענייננו: היח"צנים של טונה, הגם שאני מכיר אותם עוד מעבודתם בחברת תקליטים, לא שלחו לי את הדיסקים שלו. זכותם. האמת היא שלולא הפרסומת שרצה עכשיו לבנק ההוא, הייתי מדלג על טונה. את הדיסקים שאני ממש קונה, אפשר לספור על שתי אצבעות – ארצי ורייכל. בתי המתוקה, נורית, שלחה לי את טונה, כי דעתי עליו מעניינת אותה.
הנה דעתי, אם כך: הראפ, כסגנון, מקדש את המילים והיה מייתר לגמרי את המוזיקה, אם זה רק היה אפשרי. זה לא, לכן כל ראפר גם "מלחין" ומצטייד בהפקה מוזיקלית מקצוענית, כדי שהמסרים שלו יתרוצצו על הביטים ויחליקו לאוזן באופן שנכון בעיניו. בשני הדיסקים האלה, טונה קשור לניר דגן ויקיר שם טוב ואם הוא שואל אותי, שידביק אותם אליו לנצח. אלה שני גאוני מקלדות ומיקסים, שבונים לטונה רקע מתאים לכל שיר וממש משרתים את המילים שלו.
טונה הוא יוצר מצוין, חד וחלק. כמו פעלולני-עברית לפניו, היא יכול לכתוב על כל דבר. לכתוב טוב, מעניין, מביע דעה, מוסר תוכן, מעורר תגובה. הוא כותב על עוולות חברתיות, על הלב השבור, בצפר שלא מכין אותך לכלום, קשיי הזוגיות, המרחק האסטרונומי מדירה בבעלותך, טלוויזיית-הפח של הריאליטי ועל כך, שאפילו ההצלחה המטאורית היא לא תמיד כזה כיף.
יש לו עולם דימויים עשיר והוא חורז הכול עם הכול. לא פעם, משלב גם מילים באנגלית. הכול בטעם. שום דבר לא נשמע מאולץ אצלו. הכול יושב במקום, מחוזק היטב ואפילו עם ערכת ראיית לילה של סיירות, לא תמצאו אצלו משהו רופף.
הנה כמה: "מרפק אחד ימינה/ מרפק אחד לשמאל/ בשביל לזוז קדימה/ אתה תמיד משאיר סימן כחול//… מחכים לאות, מחכים לאות, מחכים לאות/ להיכנס לך בצלעות…", ("מרפקים"); שברת לו את הלב – "שלחת לב מהניילונים ישר אל המוסך"; הוא ב"געגוע שתקוע בלי תאריך תפוגה", עובר יום לא טוב – "האוזן על 'השתק' הלב בשיפוצים", "החיים הם חנייה ברוטשילד, קל להיגרר".
ב"גם זה יעבור" – אהבתי במיוחד את שיר הנושא ואת "מרפקים", סיפור על ילד שנולד בלי מרפקים, אבל עם אופי של נדחף. גם הראפ-רוק לייב "נשאר בחיים" הוא קטע טוב.
מה שלא טוב הוא שאין מילים מצורפות ובדיסק ראפ זו טעות בלתי נסלחת. ראבאק, כל הקטע ש'ך זה מילים, איך אתה לא מצרף אותן? זה כמו בלי מסמך להגיש רעיון/ זה כמו בלי סיגריה לנסות לשרוד יום/ כמו בגלידרייה לקנות רק את הוופל/ כמו לירות המון קליעים אבל בלי הרייפל.
ב"טונהפארק" זה כבר מתוקן ואפשר לעקוב בנוחיות אחרי צוקהארות המוח של טונה. יש פה גם הרבה יותר שירה, לקטעים יותר ארוכים יש אשכרה לחן והבנאדם שר. שוב, ההפקה והעיבודים הם עבודה מושלמת וטונה נמצא בדרך הנכונה להיפטר מהכינוי (שרק עליו אפשר למלא מחברת) ולהתוודע לעולם בשמו. "איתי זבולון זה לא באמת שם של רוק סטאר, בטח לא של ראפר" זה משפט שנמצא רק בראש של מי שלא מבין עניין. איתי זבולון יכול להיות יוצר ורסטילי. "טונה" מקבע אותו רק למה שעשה כ"טונה".
